― מסעות, מסות, סגנון וספרים ―

אספרגוס

חודש אפריל, כידוע, הוא חודש שמסמל עבור כולנו את תחילת עונת האספרגוס. אף על פי שהוצאתי לי שם, בזמנו, כמבקר מסעדות, מעולם לא הסתרתי את העובדה שיש לי חך של איכר. אמא שלי מעירה לי מדי סוף שבוע לא לאכול מהר כל כך ושחשוב ללעוס. אבל בפרח האספרגוס התאהבתי מיד. זה קרה בדיוק לפני שנה, בביקור בקלן, אחת מבירות האספרגוס של גרמניה. הירק העדין, הרך והמיימי הטריף אותי. שבעה ימים אכלתי רק אספרגוס בצורות ומרקמים שונים. אספרגוס מאודה, אספרגוס במרק, אספרגוס משומר, אספרגוס בקציצה ופעם אחת, בתקרית משונה ומצערת, לעיסה אחת של אספרגוס חי במרכול גרמני. כשחזרנו ארצה, התעניינתי מיד איפה משיגים את הגבעולים המופלאים. הסתבר כמובן שבכל מקום אפשר לקנות אספרגוס, זה רק אני שהייתי עיוור לירק הנפלא הזה עד עכשיו. הכנתי כמה פעמים אספרגוס מוקפץ בכוחות עצמי אבל זה לא היה אותו דבר. לא רק שברוב המקומות חוץ משוק הכרמל מוכרים את הגבעולים מקוררים מדי ולחלוחיים, בארץ עדיין לא נתקלתי בצרור של גבעולי אספרגוס לבן. מגדלים או מייבאים לכאן רק את האספרגוס הירוק, שכבודו במקומו מונח, אך הוא אינו מזכיר בדבר את הגבעולים הרכים שאני נהנה כל כך לשלוק לתוך הפה כמו אטריות פסטה, למבוכת הסועדים סביבי.

כך שהביקור הנוכחי בקלן הוקדש בעיקר לאכילת אספרגוס. במבשלות הבירה ה"מסורתיות" של העיר, מין מזללות ענק אפלוליות, האספרגוס המאודה מוגש כתוספת, כמו צ'יפסים, למנות הבשר האיומות והנוראות. זה פחות או יותר הדבר היחיד שיש לצמחוני לכרסם שם. כשהתעניינתי  אם מנת ה"פודינג השחור" היא צמחונית, המלצר אמר שקצת. היא מורכבת רק מדם. באחת הסעודות, כשהלכתי לפשתן, גיליתי שרוב הסועדים המטופשים משאירים על מגשי הכסף הארוכים את צרורות האספרגוס כמעט לא נגוסים. שולחן אחרי שולחן של ערימות אספרגוס עזובות. מלוכלכות במעט חרדל או שמנת. עמדתי שם, מבולבל וזומם, בולע רוק, מתכנן את השינוע המורכב של ערימות השיירים אל חדר המלון שלי, כששמתי לב שרב המלצרים מביט בי, חושד. עשיתי פיפי וחזרתי לשולחן.

(המשך…)

אחת התכונות הבעייתיות שלי כנוסע היא הנטייה לחפש מייד אילו מקומות קרובים למקום בו אני נמצא. לפני שהגענו לורשה ולפני שקראתי משהו על העיר בה אשהה כמעט חודש, בדקתי בקדחתנות את המרחקים לאודסה, סט פטרסבורג, גדנסק, מינסק, לבוב, וינה והמובלעת הרוסית קלינינגרד.  24 שעות אחרי הנחיתה בורשה כבר הייתי בדרך דווקא לפוזנאן, לביקור אצל ההורים של המארח שלנו פה. יום אחר כך נלקחנו ללודז – אליה אולי אחזור כי היא ראוייה לפוסט נפרד, וכשחזרנו מהסיבוב הזה מותשים החלטתי בעקרון להגביל את עצמי ולא לצאת יותר מורשה במהלך שלושת השבועות הקרובים.

אבל האדם שמארח אותנו פה הספיק, מאז שהגענו, חוץ מהנסיעה לפוזנאן וללודז, לחזור כבר מביקור חפוז מוינה ולנסוע היום לכמה ימים בברלין. השותפה שלו חזרה עכשיו מלינץ והיא נוסעת בעוד כמה ימים לפראג. נדמה לי שרוח התזזית הזו אופיינית לאירופה, שהיא יבשת של רכבות. בניגוד לארה"ב, נאמר, שהיא יבשת של טיסות. טיסה למקום היא עניין רשמי וקצת טקסי, מתווך בין מדינות ורשויות. נסיעה ברכבת היא נסיעה יומיומית ונונשלנטית, כמו המשך של הליכה ברגל. אני לא מדבר פה על ענייני מחירים, אני מניח שנסיעה ברכבת עשוייה לעלות יותר מטיסה ברוב המקרים, אלא על הלך רוח. כשקו רכבת מחבר בין מדינות שונות, המרחק ביניהן מתקצר  מיד, גם אם קווי הרכבת ריקים למחצה. חשבתי על זה בעיקר בהקשר של ישראל. אני די בטוח שיש תשתית של רכבת ירדנית-ישראלית, כי הרי רכבת כזו פעלה לפני 48. עם מצרים זה בטח יותר מסובך בגלל המרחקים, אבל אם עושים רכבת לאילת, אין סיבה שלא תהיה אחת לפורט סעיד, או לפחות לטאבה. כמובן שרכבות כאלה אינן אפשריות במציאות – ישראל לא ממש מאפשרת כניסה של אזרחים ירדנים ומצרים לתחומה. אבל אפילו רכבת לנצרת אין, שלא לדבר על מזרח ירושלים. טוב, ברור לי שזה לא מעשי, גם אם היו רכבות כאלה איש לא היה משתמש בהן חוץ מצ'יקי, אבל מעבר לניתוק התרבותי העגום של צעירי תל אביב מחוגי הידידים הפוטנציאליים במדינות סביב אליהן מותר בינתיים להכנס, לדעתי העדר קווי רכבת מייצר טיילים עם הלך רוח לא קוסמופוליטי. הנסיעה ברכבת היא נסיעה לעיר, בעוד שטיסה במטוס היא טיסה למדינה. בגלל זה, נדמה לי, אני נסער כל כך כשאני יודע שאגיע למדינה חדשה – תחום חדש של ערים נפתח בפני, בלי הצורך לעבור קודם במדינות.

הימים האחרונים הם ימים של עדנה לתעשיית הרכבות. נמלי התעופה באירופה סגורים, והדרך היחידה לעבור ממדינה למדינה במהירות היא ברכבת. כשהגעתי לתחנת הרכבת המרכזית של מילאנו לפני שלושה ימים, היתה הרגשה של תחנת רכבת במאה ה-19. תורים עצומים, ספסרים, המולה בלתי פוסקת והתרגשות גדולה. לא היו כרטיסים לרכבות שיוצאות ממילאנו לשלושת הימים הבאים. ברכבת ממילאנו לציריך, אנשים מבוגרים עמדו במשך 4 שעות, כמו חיילים ברכבת מתל אביב להרצליה. רק כשירדנו, אחרי 13 שעות, בתחנת הרכבת של קלן, הבנתי עד כמה העדנה הזו היא עדנה מזוייפת. במשך 13 שעות ברכבת לא דיברתי עם אף אדם זר! לא נפתחה שיחה אחת עם אדם שישב לידי, לא היתה שום הוויה של נסיעה משותפת. בסדר, זה נכון שאני נוהג להתעלם מאנשים שאני לא מכיר, אבל בנסיעה הקלאסית ברכבת אמורים להווצר תנאים של ידידות. וברכבות של ימינו אין אף אחד מהתנאים האלה.

(המשך…)