― מסעות, מסות, סגנון וספרים ―

ידידתי הכשרונית אלונה רודה חזרה משהות לא קצרה בוינה, ובאמתחתה סדרת רישומי מסע תירותיים ונהדרים מעירו של היטלר הצעיר. אני מזדהה מאוד עם האווירה בחלק מהרישומים: נדמה לי שאלונה מביעה תאוות מסע שנגדמה, שאין לה לאן להתפרץ, שדרכיה חסומות. ערגה יפה ומצחיקה – לצאת למסע אורינטלי בסגנון פלובר מתוך מלכודת תיירות מובהקת (המוזיאון להיסטוריה) או למסע רגלי רומנטי בנופיה של גרמניה הגדולה מתוך פרסומת למכונת קונדומים.  אני גם מאוד אוהב את האפשרות שנגלתה בפני, ברישום, להעביר רגישויות של מקום שדי בלתי אפשרי להעביר בטקסט  – מה היה יפה יותר מלכתוב את מרקמי העיר וצבעיה?  אז זו הבמה להבהיר לכל אמני ישראל (ובדרניה) כי מעתה רשמי מסע יכולים להשלח ל"שמרן" לא רק בטקסט אלא גם בצורת רישומים מלווים בטקסט קצר – אפשר גם תצלומים, ובלבד שיהיו יפים, מלווים בטקסט קצר אך בכל מקרה חל איסור מוחלט על פוסט של תמונות בלבד. לא אתן יד להזניית הבלוג! (המשך…)

למרות שמועות שצ'יקי מפיץ, אינני איש של גמאל מובראק. האמת היא שתכננתי לבקר בקהיר בחודש מרץ הקרוב. חשבתי לקפוץ גם לאלכסנדריה, בה עוד לא הייתי, ובעיקר לבדוק מקרוב את ענייני הכותנה המצרית ומלונות הגרנד אולד הוטלס שאספתי מאז הביקור הקודם. עושה רושם שהביקור הולך להידחות קצת. אמנם הייתי די נעול על חולצות כותנה מצרי קצרות לקיץ, וההפיכה הגיעה בעיתוי לא טוב מבחינתי  בקטע הזה, אבל בכל זאת, יש איזה סדר עניינים ודחיפויות בעולם שאני מקבל, ומכיוון שאני ידיד העם המצרי, אקח על עצמי לחכות בסבלנות את כל הזמן שהמצרים יצטרכו מבלי לעשות עניינים. למרות שזה די הורס לי את התכניות לקיץ. אבל בסדר, לא מדובר פה בי.

כשבמדינה שכנה האזרחים עושים הפיכה אמיצה, בישראל זה הזמן להעלות זכרונות. אני זוכר שכשרציתי לנסוע לקהיר לכבוד אליפות אפריקה 2006, לא מצאתי אף ידיד שיאזור אומץ לנסוע איתי. אז פניתי לנמרוד קמר. הכרתי אותו כמה חודשים, היכרות די מעורפלת, אני לא זוכר אם הוא כבר כתב ב"פירמה" (היתה תקופה שטור המחשבים שלו היה הטור השני בטיבו בארץ, אחרי יאיר לפיד) או רק הגיע מירושלים או מה. אבל אני בהחלט זוכר שהלכתי איתו באחד הרחובות ליד קולנוע רב חן וסיפרתי שאני רוצה לנסוע עוד שבועיים לקהיר, אבל אין לי עם מי. הוא מיד אמר, "אני אבוא איתך". מאז הצטרף אלי, בגחמה, וללא אישור רשמי ממני, לעוד נסיעה אחת לבוקרשט, כשנסעתי לעשות כתבה על אולפני קולנוע ענקיים בפאתי העיר. ולפני כמה שנים הצליח להונות את מרכז פרס לשלום ולגרום להם לממן משלחת של ידידים לעמאן. הנציגה המבוהלת של מרכז פרס לשלום נשארה רוב הזמן במלון ארבעת הכוכבים, ואנחנו הסתובבנו עם השר הנהנתן לקולנוע, עלי מאהר, במסעדות ובתי קפה. כשאני חושב על זה, נמרוד הוא האדם שנסעתי איתו הכי הרבה לחו"ל, אחרי אמא שלי וטוני. לפני שבוע קיבלתי ממנו מייל בו כתב שאולי יצטרף אלי ואל טוני לנסיעה בקיץ. מאיפה הוא יודע שאני מתכנן לנסוע? כנראה הגיע הזמן לעשות בדק בית.

(המשך…)

טוב, הגעתי לנאפולי לפני שעה בערך, ואז שמח להתחיל מכאן את מה שאני מקווה שיהפך למסורת – רשימות מסע מאת נוסעים אורחים. האורח הראשון הוא יואש פלדש, ידיד בעל ידי זהב. אז יואש נסע בחברת ידידים לחצי האי סיני. נכון שאין מה לעשות שם, ושאני שונא חול. נכון גם שסך הכל חצי האי סיני הוא איזור שנכלל בשטחי ארץ ישראל השלמה, ולכן אפשר לומר שזהו מסע תיירות-פנים. ונכון גם שאני מעודד את כל מי שטורח כבר ועושה את הנסיעה המתישה לטאבה, לקחת משם אוטובוס עד קהיר, שהיא אחת הערים המדהימות בעולם. אז בעצם סך הכל אני נגד נסיעתו של יואש לסיני, אבל בכל זאת אני מודע לתופעה הזו של צעירים ישראלים שנוסעים לסיני, מבין שאני לא יכול להלחם בה בכוחות עצמי, ובסך הכל שמח שזו רשימת המסע הראשונה בבלוג, מפני שהרשימה היפה של יואש מוכיחה שלא כל כך משנה לאן נוסעים – מה שמשנה הוא תחושת העירנות העדינה שמתעוררת בך בזמן הנסיעה, כשהסביבה היומיומית שלך משתנה באופן חריף פחות או יותר. אני חושב שזה קשור גם לעניין הכתיבה – כשאתה מכוון את עצמך לכתוב רשמי מסע, אתה הופך דרוך ורגיש יותר, כדי שיהיה מה לכתוב. אפשר לומר שאדם שמנהל חשבון טוויטר הוא אדם שנמצא במסע תמידי, וזה דבר נחמד, שמזכיר מסעות של משוררי הייקו יפאניים. אבל אני מקדים את המאוחר, על זה אכתוב ביתר פירוט ברשימת המסע של פרדי מיפאן שתעלה פה בקרוב. (המשך…)