על הנסיעה ברכבת
הימים האחרונים הם ימים של עדנה לתעשיית הרכבות. נמלי התעופה באירופה סגורים, והדרך היחידה לעבור ממדינה למדינה במהירות היא ברכבת. כשהגעתי לתחנת הרכבת המרכזית של מילאנו לפני שלושה ימים, היתה הרגשה של תחנת רכבת במאה ה-19. תורים עצומים, ספסרים, המולה בלתי פוסקת והתרגשות גדולה. לא היו כרטיסים לרכבות שיוצאות ממילאנו לשלושת הימים הבאים. ברכבת ממילאנו לציריך, אנשים מבוגרים עמדו במשך 4 שעות, כמו חיילים ברכבת מתל אביב להרצליה. רק כשירדנו, אחרי 13 שעות, בתחנת הרכבת של קלן, הבנתי עד כמה העדנה הזו היא עדנה מזוייפת. במשך 13 שעות ברכבת לא דיברתי עם אף אדם זר! לא נפתחה שיחה אחת עם אדם שישב לידי, לא היתה שום הוויה של נסיעה משותפת. בסדר, זה נכון שאני נוהג להתעלם מאנשים שאני לא מכיר, אבל בנסיעה הקלאסית ברכבת אמורים להווצר תנאים של ידידות. וברכבות של ימינו אין אף אחד מהתנאים האלה.
