― מסעות, מסות, סגנון וספרים ―

לא היה דבר מגוחך ונלעג יותר מאותו מכר למחצה שראיתי מסתובב בהפגנת ההמונים הגדולה, קורא בדיחות נוער שובבות במגפון שלו, כאילו מאות האלפים הם בסך הכל מצע עבורו להבליט את ייחודו. זה גם היה דבר שצרם לי בהופעה של שלמה ארצי, פרפורמר שאני מעריץ, כשליהג אל הקהל "יופייכם מהפנט אותי", מסרב להבין שהוא כבר לא עומד במרכז העסק. גם פרדי, ידידי הקרוב, ממש כמו אותן חיות שמריחות באוויר את רעש האדמה המתקרב, הלין ב"באזז" כבר בימי המחאה הראשונים על תחושתו שהיא הופכת כל דבר שאינו קשור בה לקטנוני ומיותר.

אני חושב שבמחאה הזו התגלה שעבור הרבה אנשים מסביב עקרון ההתבדלות גובל כמעט בנוירוזה. זה הזכיר לי את אותו פרק ברומן החניכה הגנדרני "פלהאם", בו מתואר הדנדי הגדול, האלגנטי באדם, "בו" ברומל, כאדם פתטי. אדם מובס, גולה, שממשיך באופן כפייתי להגיד בכוונה ההפך מכל דעה מקובלת, מופרכת ומקושקשת ככל שתהיה הדעה שתכפה עליו. אני לא בטוח שזו היתה כוונת הסופר, יכול להיות שזה פשוט מאות השנים שעברו מאז. השורה התחתונה היא שהאיש הגדול הזה הפך בערוב ימיו למוקיון.

כמובן שגם אני לא מרגיש כל כך נח מאווירת התרמילאים כשאני מטייל בשדרה לפנות ערב. אבל שלא כמו ברומל, שלא מסוגל היה להרפות מיצר ההתבדלות שלו אפילו לא לרגע אחד, אני מאמץ הפעם את פסיקתו של הדנדי הצרפתי הגדול של אמצע המאה, הרוזן ד'אורסי, שיצא אל רחובות פאריס כדי לחגוג עם ההמון את מהפכת 48. כשדבר גדול ומשמעותי כל כך קורה, אפשר להניח לרגע לחישובי ההתבדלות, ולהלך ברוטשילד כמו מלך שמחופש לאזרח פשוט, אינקוגניטו.

ובכלל, בניגוד לתחושת הבטן של רבים וטובים מסביב, אין שום ניגוד בין גנדרנות והתבדלות לפוליטיקה. פוליטיקה היא לא דבר לא אלגנטי, ובמובנים רבים – ההפך! כנראה שזו העת לעיין סוף סוף בספר שקניתי לפני שנתיים כמעט ועדיין לא ניגשתי אליו. אני מדבר כמובן על הספר "בנג'מין ד'יזראלי – הדנדי שהפך לראש ממשלה".

נ.ב.

אני נזכר גם בצקצוקים הפוכים שנשמעו בתחילת דרכו של דב חנין. שההייפ סביבו היפסטרי מדי וכל מיני קשקושים מהסדר הזה. אני מניח שאפשר היה למצוא עילות לצקצוק גם על הנערים הנלהבים והמרגיזים שחוללו את מרד הסטודנטים ב68 (ולא שאפשר להשוות במשהו את מחאת האוהלים למהפכת הסטודנטים ההרואית, כן, אל תהיו מצחיקים. אבל בכל זאת, העקרון ידוע וברור. דברים מהסוג הזה לא מגיעים בהזמנה אישית, כמו חליפה).

טוב, מספיק עם זה. הנה כמה לינקים לדברים יפים שקראתי לאחרונה.

כתבה במגזין של "פלייבוי" מאת כתבת שהצטרפת לטיול מאורגן לעיראק. מסתבר שהיעד תפס יחסית חזק בשוק הפנסיונרים האנגליים. אני אעקוב אחרי ההתפתחויות, ולפי הכתבה הזו אאלץ לקרוא "פלייבוי" בשביל הכתבות.

מסע ללבנון בבלוג הטיולים של ה"ניו יורק טיימס". אני די סאקר של מסעות למדינות השכנות, למרות שזו לא כתבה מסעירה במיוחד. מה שכן, גיליתי שללבנונים מאכל עממי בשם "מנוש".

כתבה במגזין של ה"אקונומיסט" על סצינת האמנות העכשווית הזעירה במזרח ירושלים. די מעניין, ויש שם שמות של כמה ברים ומסעדות. ועוד כתבה יפה ומעניינת באותו המגזין על בתי הקולנוע הקולוניאליים והמתפוררים של מומבאי. חייב לנסוע לשם בהקדם.

גילוי דעת ב"אקונומיסט" בנושא – גדולתו של טורניר "וימבלדון", הטורניר החביב עלי בשנה (עוד שבוע מתחיל ה"יו.אס אופן" דרך אגב). העניין הוא בדרך המלך שמצאו פרנסי הטורניר בשימור המורשת והמסורת עם שילוב של טכנולוגיה ומסחור.

רשימה קצרה מסיציליה ב"פיננשל טיימס", על מוזיאון של גופות משומרות (כולל תלבושות!). מסתבר שיש להם קטע עם פיחלוץ גופות באי הזה. ברומא ראיתי דבר דומה – מין תצוגה במנזר באמצע העיר של אלפי גולגלות נזירים שעיטרו את הקירות בדקורציות שונות ומשונות. זה היה מרהיב ומזעזע. ביציאה כתוב משהו כמו "גם אנחנו פעם טיילנו ברומא, כמוך". ואם כבר סיציליה, קיבלתי מידיד הבלוג, עודד גרציאני, אלבום תמונות ממסע טוב טעם עם אביו לסיציליה. ממליץ להציץ! אשמח לקבל עוד אלבומים כאלה ממי שרוצה לשתף אחרים במסעותיו. כן ירבו!