― מסעות, מסות, סגנון וספרים ―

לפני כמה שבועות בברלין רכשתי לי את "תהילה", ספרו האחרון של אחד הסופרים הנערצים עלי, דניאל קלמן.  באותה הזדמנות רכשתי גם את הספר הראשון שלו שתורגם לאנגלית, "אני וקמינסקי". את "תהילה" קראתי מיד, והערצתי באותה מיידיות ממש. במיוחד רדף אותי כמה ימים סיפור אחד ומיוחד, על טיול יחצ"ני מהגיהנום, לארץ אסייתית צחיחה, שעובר על מחברת ספרי בלש נעימה וטובה. העברתי את הספר לפרדי, וכעבור כמה שעות קיבלתי תרגום של הסיפור הזה, "המזרח" שמו, למטרת פרסום בבלוג. כששאלתי את פרדי מדוע, בעצם, תרגם כך את הסיפור ביעף, כאחוז טירוף, ענה תשובה יפה. "בדומה להיטלר, גם אני כשאני נתקל בדבר יפה, חייב לעשות איתו משהו ולא יכול "להיות ממנו במנותק.

התרגום, כאמור, נתלה בתרגום האנגלי, ואם אחד הקוראים מחזיק בזכויות על הספר או עומל בדיוק על תרגום רשמי והוא מזועזע מהעוולה שמתבצעת פה, הוא מוזמן ליצור קשר, ומובטח לו שמעשה הנבלה יתוקן.

————————————-

המזרח, מאת דניאל קלמן

איך היא יכלה לדעת שחם כאן? היא דמיינה ערבות מושלגים, רוחות קרות, נוודים עומדים ליד אוהליהם, יאקים, ומדורות לילה תחת שמיים רחבים ומלאי כוכבים. במציאות המקום מריח כמו אתר בניה ענק, המכוניות צופרות בכוח, והשמש קופחת. יתוש התעופף סביב ראשה. אין כספומט בשום מקום. אתמול בבנק לעג לה הפקיד: אנחנו לא מחזיקים כסף כזה, תצטרכי להחליף כשתגיעי לשם.
והנה היא, אפופה אדי דלק, אחרי טיסה בלתי-נגמרת לאורך הלילה. אדם שמן נורא במושב לידה נחר כל הדרך. בכל פעם שהיד שלו החליקה ונגעה לה בירך היא שאלה את עצמה למה הסכימה בכלל למלא את המקום ולנסוע לטיול הזה; אבל היא היתה סקרנית לגבי הפינה המרוחקת הזו של העולם, ולכן היא מיהרה להסכים.

כרטיס טיסה הגיע בדואר. המכתב הנלווה, באנגלית שבורה, נשא חותם זהב של ציפור מעופפת או שקיעה או אולי איש חובש כובע. אז היה עליה ללכת לשגרירות – שלושה חדרים שכורים בבניין בפאתי העיר – ושם אדם במדים החתים בדרכונה ויזה, בשתיקה.

שיערה כבר נספג זיעה. היא הביטה בבואתה על זכוכית מלוכלכת בטרמינל: אישה קטנה ופטומה בשנות הארבעים לחייה, נראית מותשת לגמרי. העייפות השכיחה את סקרנותה הטבעית. הדבר האהוב עליה הוא להיות בבית, לשבת בחדר העבודה הממוזג כשהגינה נשקפת מהחלון וכוס תה על השולחן. כך הגיעו רעיונותיה, כך יכלה להתרכז, וכך הצליחה להעלות בדעתה את הסודות המפותלים שהיה על  הבלש המלנכולי שלה, הנציב רנגלר, לפתור. ספרי הבלש שלה נמכרו היטב והיא קיבלה מכתבי מעריצים בדואר. היא אהבה את בעלה ובעלה אותה אהב. החיים שלה היו מסודרים. האם באמת היתה חייבת להטריח את עצמה עם נסיעות כאלה?

(המשך…)

כשהבנתי, באמצעות עדכון באזז, שיואש נסע עד הודו, חמתי בערה בי. מיד שלחתי לו מייל נאצה – איך יתכן שאחד הכותבים החביבים עלי נסע ללא סיכום על רשימה ל"שמרן"? הוא בחר שלא להגיב, אך כעבור שלושה שבועות קיבלתי לתיבת הדואר רשימה קצרה וטובה פרי עטו, בתוספת שלל תצלומי זימה של נערים הודים רכים (הצפייה באלבום התצלומים הכרחית, כמובן, עבור חווית קריאה נכונה ושלמה). אני מצפה משאר קוראי הבלוג ללמוד מיואש, ולהפקיד מעתה והלאה בתיבת המייל שלי רשימות מסע, בלי הכנה מראש, ובלי דין ודברים.

ומכאן, הבימה כולה שלו:

————————————————————

תפקידו של התייר והפין שאכל אבטיח: טיול קצר לקסר-דווי ורישיקש

הוא האחרון לצאת מהמים. חבריו כבר עומדים על הגדה, מעבירים ביניהם מגבת, כורכים אותה על מותניהם, מחליפים מתחתיה במיומנות את תחתוניהם הרטובים בתחתונים חדשים. אריזה של ארבעה זוגות חדשים מוטלת לרגליהם, וכל אחד שולף לו אחד בתורו. לא ניכרת בהם מבוכה או ביישנות. איבריהם אינם מסבים להם בושה. נדמה שהמגבת היא מין הכרח שבנימוס.

והנה הוא, האחרון, היפה ביותר, יוצא אליהם. בלוריתו הלחה, המודבקת למצחו, שפמו הקלוש, חזהו הצר. התחתונים הכחולים נצמדים לגופו בכוח המים, מתווים את קווי המתאר של שרירי ישבנו. הוא מתכופף, מושיט את ידו אל המגבת, ואז – כנגד כל הסיכויים – מבחין בי.

אני יושב על המרפסת, בקומה השנייה של הגסט-האוס, מוסתר בסורגיו של המעקה. כבר שעות אני מעשן ומצלם את הגברים שבאים לרחוץ בגנגס הקדוש – הנהר האלוהי שהאל שיווה הוריד לעולם כדי להרוות את בני האדם, ומסנן אותו בשיערו כדי להחלישו; אחרת, עוצמתו היתה מחריבה את כדור הארץ. בהלה לא ברורה אוחזת בי. אני כמעט שומט את המצלמה. הנער וחבריו מביטים בי מלמטה, מחייכים. אני מפחד להסתכל עליהם, קם במהירות ממקומי. הם מנופפים לי לשלום בהתלהבות. אני נמלט אל תוך החדר.

חם ברישיקש. בצהריים כמעט בלתי אפשרי להיות בחוץ. האוויר עומד. ריח הביוב מתערבב בריח הקטורת למשהו סמיך. הזבובים אינם זעים. לעתים הם עפים באיטיות. בתוך החדר מאוורר התקרה מסתובב במהירות. יוני שוכב על המיטה באפיסת כוחות, מכוסה בציפית של שמיכה. רישיקש הולמת בו. כמו כל מי שמגיע לכאן בפעם הראשונה גם הוא חולה. יש כאן אפידמיה שעדיין לא אובחנה. הסטודנטים לרפואה שבדקו אותו – אחד מהם מישש לו את הבטן – אמרו שאין לשלול עדיין בין זיהום חיידקי, וירוס או טפיל.

מפתה אותי לחשוב שהמחלה הרישיקשית משנה את כל מי שלוקה בה. בפעם הקודמת שהייתי כאן שכבתי במיטה שבוע. אני מתיישב על המיטה לצדו. השיעול הטורדני שלי חוזר. אני משתעל, מותש. איני יכול לזוז. ועוד מעט אצטרך לצאת שוב החוצה, אל החום, לחצות את הגשר מעל הנהר, כדי לקבל מסאז' איורוודי.

"מה שלומך?" אני שואל את יוני ומניח יד על לחיו.

"תאר לך שהתנועה הזאת היתה הורגת אותי", הוא אומר, "היית נבהל?"

(המשך…)

אספרגוס

חודש אפריל, כידוע, הוא חודש שמסמל עבור כולנו את תחילת עונת האספרגוס. אף על פי שהוצאתי לי שם, בזמנו, כמבקר מסעדות, מעולם לא הסתרתי את העובדה שיש לי חך של איכר. אמא שלי מעירה לי מדי סוף שבוע לא לאכול מהר כל כך ושחשוב ללעוס. אבל בפרח האספרגוס התאהבתי מיד. זה קרה בדיוק לפני שנה, בביקור בקלן, אחת מבירות האספרגוס של גרמניה. הירק העדין, הרך והמיימי הטריף אותי. שבעה ימים אכלתי רק אספרגוס בצורות ומרקמים שונים. אספרגוס מאודה, אספרגוס במרק, אספרגוס משומר, אספרגוס בקציצה ופעם אחת, בתקרית משונה ומצערת, לעיסה אחת של אספרגוס חי במרכול גרמני. כשחזרנו ארצה, התעניינתי מיד איפה משיגים את הגבעולים המופלאים. הסתבר כמובן שבכל מקום אפשר לקנות אספרגוס, זה רק אני שהייתי עיוור לירק הנפלא הזה עד עכשיו. הכנתי כמה פעמים אספרגוס מוקפץ בכוחות עצמי אבל זה לא היה אותו דבר. לא רק שברוב המקומות חוץ משוק הכרמל מוכרים את הגבעולים מקוררים מדי ולחלוחיים, בארץ עדיין לא נתקלתי בצרור של גבעולי אספרגוס לבן. מגדלים או מייבאים לכאן רק את האספרגוס הירוק, שכבודו במקומו מונח, אך הוא אינו מזכיר בדבר את הגבעולים הרכים שאני נהנה כל כך לשלוק לתוך הפה כמו אטריות פסטה, למבוכת הסועדים סביבי.

כך שהביקור הנוכחי בקלן הוקדש בעיקר לאכילת אספרגוס. במבשלות הבירה ה"מסורתיות" של העיר, מין מזללות ענק אפלוליות, האספרגוס המאודה מוגש כתוספת, כמו צ'יפסים, למנות הבשר האיומות והנוראות. זה פחות או יותר הדבר היחיד שיש לצמחוני לכרסם שם. כשהתעניינתי  אם מנת ה"פודינג השחור" היא צמחונית, המלצר אמר שקצת. היא מורכבת רק מדם. באחת הסעודות, כשהלכתי לפשתן, גיליתי שרוב הסועדים המטופשים משאירים על מגשי הכסף הארוכים את צרורות האספרגוס כמעט לא נגוסים. שולחן אחרי שולחן של ערימות אספרגוס עזובות. מלוכלכות במעט חרדל או שמנת. עמדתי שם, מבולבל וזומם, בולע רוק, מתכנן את השינוע המורכב של ערימות השיירים אל חדר המלון שלי, כששמתי לב שרב המלצרים מביט בי, חושד. עשיתי פיפי וחזרתי לשולחן.

(המשך…)

לפני שנה, אולי קצת יותר, הייתי מעורב בהקמתו של חוג ידידים לקריאה בכתביו של מרקוס אורליוס, הפילוסוף הסטואי הנערץ. החוג אמנם החזיק מעמד מפגש אחד בלבד, אבל התרשמתי לחיוב מאורליוס, והמשכתי לקרוא בכתבי הסטואים הרומאיים. שלושה מהם נודעים במיוחד, ומתורגמים לעברית: אורליוס – הפילוסוף הסטואי שהיה במקביל גם קיסר האימפריה, אפיקטטוס, העבד הרומאי שהשתחרר והפך לפילוסוף, וסנקה, שבדומה לאורליוס, נהנה גם ההוא ממנעמי השלטון בזמן שהיה פילוסוף, והיה יועצו הקרוב של הקיסר נירון. עד הזמן האחרון התרגומים של הסטואים לעברית היו מיושנים מאוד וקצת לא נעימים לקריאה. חוץ מההגיגים של אורליוס, שהופיעו כספרון נחמד, השיעורים של אפיקטטוס והמסות של סנקה נדחסו לתוך כרכים עבים ומסורבלים – והרי ספרי הסטואה אמורים להיות מין מדריכים, ספרי כיס שאפשר לשאת לכל מקום! לפני כמה חודשים הוציאו בנהר גרסאות מחודשות וקלות לנשיאה של כמה ממסותיו של סנקה, ותרגום ראשון, אם אני לא טועה, ל"מדריך" של אפיקטטוס.

בכל אופן, הפילוסוף הסטואי, שדורש איזושהי הצטמצמות נזירית לסך הדברים שתלויים בכח הרצון שלו ומקבל באדישות גורמים חיצוניים שאין לו שליטה עליהם (ולכן הם לא יכולים להיות טובים או רעים), הזכיר לנו במידה רבה, אז, במפגש הראשון והיחיד של החוג, את דמותו של הדנדי: גם הדנדי מצמצם את עצמו, לא לאיזה גרעין פנימי של רצון, אלא לפני שטח אדיש של לבוש והופעה כדי שיוכל להשיג מידה של שלמות. גם הוא עסוק ללא הפסק (הכתבים הסטואים מופיעים בדרך כלל בדמות יומן, או התכתבות, שמנהל הפילוסוף עם עצמו או עם תלמיד) בשכלול ופיתוח אישיותו. גם הדנדיזם הוא מין תנועה אריסטוקרטית ליחידי סגולה, ובעיקר, גם הדנדיזם הוא מין פילוסופיה פרקטית, שנכתבת בדרך חיים יותר מאשר בחיבורים תיאורטיים.

(המשך…)

למרות שמועות שצ'יקי מפיץ, אינני איש של גמאל מובראק. האמת היא שתכננתי לבקר בקהיר בחודש מרץ הקרוב. חשבתי לקפוץ גם לאלכסנדריה, בה עוד לא הייתי, ובעיקר לבדוק מקרוב את ענייני הכותנה המצרית ומלונות הגרנד אולד הוטלס שאספתי מאז הביקור הקודם. עושה רושם שהביקור הולך להידחות קצת. אמנם הייתי די נעול על חולצות כותנה מצרי קצרות לקיץ, וההפיכה הגיעה בעיתוי לא טוב מבחינתי  בקטע הזה, אבל בכל זאת, יש איזה סדר עניינים ודחיפויות בעולם שאני מקבל, ומכיוון שאני ידיד העם המצרי, אקח על עצמי לחכות בסבלנות את כל הזמן שהמצרים יצטרכו מבלי לעשות עניינים. למרות שזה די הורס לי את התכניות לקיץ. אבל בסדר, לא מדובר פה בי.

כשבמדינה שכנה האזרחים עושים הפיכה אמיצה, בישראל זה הזמן להעלות זכרונות. אני זוכר שכשרציתי לנסוע לקהיר לכבוד אליפות אפריקה 2006, לא מצאתי אף ידיד שיאזור אומץ לנסוע איתי. אז פניתי לנמרוד קמר. הכרתי אותו כמה חודשים, היכרות די מעורפלת, אני לא זוכר אם הוא כבר כתב ב"פירמה" (היתה תקופה שטור המחשבים שלו היה הטור השני בטיבו בארץ, אחרי יאיר לפיד) או רק הגיע מירושלים או מה. אבל אני בהחלט זוכר שהלכתי איתו באחד הרחובות ליד קולנוע רב חן וסיפרתי שאני רוצה לנסוע עוד שבועיים לקהיר, אבל אין לי עם מי. הוא מיד אמר, "אני אבוא איתך". מאז הצטרף אלי, בגחמה, וללא אישור רשמי ממני, לעוד נסיעה אחת לבוקרשט, כשנסעתי לעשות כתבה על אולפני קולנוע ענקיים בפאתי העיר. ולפני כמה שנים הצליח להונות את מרכז פרס לשלום ולגרום להם לממן משלחת של ידידים לעמאן. הנציגה המבוהלת של מרכז פרס לשלום נשארה רוב הזמן במלון ארבעת הכוכבים, ואנחנו הסתובבנו עם השר הנהנתן לקולנוע, עלי מאהר, במסעדות ובתי קפה. כשאני חושב על זה, נמרוד הוא האדם שנסעתי איתו הכי הרבה לחו"ל, אחרי אמא שלי וטוני. לפני שבוע קיבלתי ממנו מייל בו כתב שאולי יצטרף אלי ואל טוני לנסיעה בקיץ. מאיפה הוא יודע שאני מתכנן לנסוע? כנראה הגיע הזמן לעשות בדק בית.

(המשך…)