― מסעות, מסות, סגנון וספרים ―

אוקי, אז סוף סוף צ'יקי, כותב רשמי המסע הטוב בישראל, מתארח ב"שמרן"!

היום אחה"צ קיבלתי מייל מסיציליה, ובו הרשימה הקצרה הזו בגנות אתרי ארכיאולוגיה תירותיים. אני מסכים עם הגינוי, בתור תייר שנסע לקהיר ולא ביקר בפרמידות, אף על פי שאין לי דבר כנגד עתיקות כשהן באוספים קטנים ופיראטיים בבתים פרטיים. הייתי באוסף כזה בנאפולי וברומא והתרשמתי לחיוב. השאלה גם מה דעתו של צ'יקי על אתרי ארכיאולוגיה פעילים שצצים במרכזי הערים מדי פעם, בהם מתנדבים שונים מגיעים כדי לחפור רחוב שלם באמצע שוק הפשפשים. אני מניח ששם מעניין יותר, בעיקר בשל הקרבה למסעדות, לחנויות, ולתחבורה הציבורית.

——————————————————————-

עיר המתהדרת בעתיקותיה כנראה שאין בה דבר מעניין מלבדן. עתיקות וחורבות נועדו בראש וראשונה לתת הצדקה להתנהגות לא אדיבה, ולמלכודות התיירים סביבן. כשמתחיל החלק הקדום, כאילו פוקעים מאליהם חוקי הנימוס והיחס האנושי ששאר העיר התאפיינה בהם. ישנה העיר וישנן העתיקות, בהן התייר הופך מאדם לארנק מהלך שרצוי לשדוד ולחמוס אותו. לא פלא שתומכיו היחידים של מובארק היו נהגי הגמלים, מדריכי הפירמידות, שונאי עמם ואנשים שלקו בעיוורון בשל הערצה לאבנים.

אם יש דבר טוב בעתיקות הרי אלה הגדרות המפרידות את העתיקות מהתייר שאפשר להתקע לידן וללהג עם תיירים משועממים. החלק הניכר שחורבות תופסות במדריכי התיירים, שאמורים להיות בעלי מסר של אוניברסליות וידידות בין עמים, הוא לכל הדעות חרפה. מצד אחד, המדריכים מנסים להרשים בעדכון שלהם, במהדורות חדשות ובוהקות, אבל תמיד אם ישנן עתיקות או חורבות בכמות ידועה, הן יהיו במרכז הספר, ממלאים דפים יקרים שבהם יכלו לספר על יושבי הארץ והמקומות המעניינים שהם מגיעים אליהם. עיר ללא חורבות לעתים לא תוזכר גם אם תושביה נהדרים והיצירה הנוכחית שבה יוצאת דופן. בכריכת המדריך יופיע אלנכון איזה פסיפס של ציפור בפרופורציות לא נכונות, או פסל פגום שידיו נשרו ברעידת אדמה. אומרים שארכיאולגיה נותנת לתייר הזדמנות ללמוד על ההיסטוריה. אבל אין קשר אמיתי בין עתיקות להיסטוריה, ובוודאי שרוב הפעילויות ההיסטוריות לא באות לידי ביטוי בהזזת אבנים מהמחצבות והצבתם בארמונות שיחרבו אחר כך. זה כמו לקשר בין ספרות טובה ובין עטיפות של ספרים ישנים שמשום מה השתמרו ואפשר להביט בהן בספריות. עתיקות הן גחמה אקראית ותו לא. במקום לשלוח אותי לעתיקות, הראו לי את הבתים שעובדים, את האנשים החיים. חישבו שמהעידן של ימינו היו משתמרות רק תוספות הציפורניים שנשים מדביקות או רק תאי הטלפונים הציבוריים, איזה מושג זה היה נותן לאנשים של שנת 3011? מבחינה היסטורית העתיקות הן פעמים רבות כזב גמור. למשל, כשנאמר על משהו כיום שהוא בנוסח פסל יווני יתכוונו לכך שהוא לבן, בעוד הפסלים היו במקורם צבועים, אך הפיגמנטים שלהם דהו. עמודים בארמונות חשובים הפכו בוודאי לעיטורי סלון בבתים רבים ששיפרו כך את איכות חייהם. העתיקות שנותרו שרדו רק כי מסיבות שונות התושבים בסביבתם בחרו לא להפוך את העמוד לשיש במטבח, שמא בשל משקל או מרחק ממקום ישוב למשל, וכיום בשל תקנות השימור של המדינות ה"נאורות" כביכול. שימור עתיקות כיום במקום שימוש בשטח לדיור ציבורי או שטחי מסחר היא עדות לכח הגלובלי של התיירים ולכניעה של המועצות המקומיות, הממשלות, וכן של ארגוני האו"ם, לעריצות עורכי הלונלי פלאנט ומתחריו הרופסים…

רועי צ'יקי ארד, סיציליה, סתיו 2011

לא היה דבר מגוחך ונלעג יותר מאותו מכר למחצה שראיתי מסתובב בהפגנת ההמונים הגדולה, קורא בדיחות נוער שובבות במגפון שלו, כאילו מאות האלפים הם בסך הכל מצע עבורו להבליט את ייחודו. זה גם היה דבר שצרם לי בהופעה של שלמה ארצי, פרפורמר שאני מעריץ, כשליהג אל הקהל "יופייכם מהפנט אותי", מסרב להבין שהוא כבר לא עומד במרכז העסק. גם פרדי, ידידי הקרוב, ממש כמו אותן חיות שמריחות באוויר את רעש האדמה המתקרב, הלין ב"באזז" כבר בימי המחאה הראשונים על תחושתו שהיא הופכת כל דבר שאינו קשור בה לקטנוני ומיותר.

אני חושב שבמחאה הזו התגלה שעבור הרבה אנשים מסביב עקרון ההתבדלות גובל כמעט בנוירוזה. זה הזכיר לי את אותו פרק ברומן החניכה הגנדרני "פלהאם", בו מתואר הדנדי הגדול, האלגנטי באדם, "בו" ברומל, כאדם פתטי. אדם מובס, גולה, שממשיך באופן כפייתי להגיד בכוונה ההפך מכל דעה מקובלת, מופרכת ומקושקשת ככל שתהיה הדעה שתכפה עליו. אני לא בטוח שזו היתה כוונת הסופר, יכול להיות שזה פשוט מאות השנים שעברו מאז. השורה התחתונה היא שהאיש הגדול הזה הפך בערוב ימיו למוקיון.

כמובן שגם אני לא מרגיש כל כך נח מאווירת התרמילאים כשאני מטייל בשדרה לפנות ערב. אבל שלא כמו ברומל, שלא מסוגל היה להרפות מיצר ההתבדלות שלו אפילו לא לרגע אחד, אני מאמץ הפעם את פסיקתו של הדנדי הצרפתי הגדול של אמצע המאה, הרוזן ד'אורסי, שיצא אל רחובות פאריס כדי לחגוג עם ההמון את מהפכת 48. כשדבר גדול ומשמעותי כל כך קורה, אפשר להניח לרגע לחישובי ההתבדלות, ולהלך ברוטשילד כמו מלך שמחופש לאזרח פשוט, אינקוגניטו.

ובכלל, בניגוד לתחושת הבטן של רבים וטובים מסביב, אין שום ניגוד בין גנדרנות והתבדלות לפוליטיקה. פוליטיקה היא לא דבר לא אלגנטי, ובמובנים רבים – ההפך! כנראה שזו העת לעיין סוף סוף בספר שקניתי לפני שנתיים כמעט ועדיין לא ניגשתי אליו. אני מדבר כמובן על הספר "בנג'מין ד'יזראלי – הדנדי שהפך לראש ממשלה".

נ.ב.

אני נזכר גם בצקצוקים הפוכים שנשמעו בתחילת דרכו של דב חנין. שההייפ סביבו היפסטרי מדי וכל מיני קשקושים מהסדר הזה. אני מניח שאפשר היה למצוא עילות לצקצוק גם על הנערים הנלהבים והמרגיזים שחוללו את מרד הסטודנטים ב68 (ולא שאפשר להשוות במשהו את מחאת האוהלים למהפכת הסטודנטים ההרואית, כן, אל תהיו מצחיקים. אבל בכל זאת, העקרון ידוע וברור. דברים מהסוג הזה לא מגיעים בהזמנה אישית, כמו חליפה).

טוב, מספיק עם זה. הנה כמה לינקים לדברים יפים שקראתי לאחרונה.

כתבה במגזין של "פלייבוי" מאת כתבת שהצטרפת לטיול מאורגן לעיראק. מסתבר שהיעד תפס יחסית חזק בשוק הפנסיונרים האנגליים. אני אעקוב אחרי ההתפתחויות, ולפי הכתבה הזו אאלץ לקרוא "פלייבוי" בשביל הכתבות.

מסע ללבנון בבלוג הטיולים של ה"ניו יורק טיימס". אני די סאקר של מסעות למדינות השכנות, למרות שזו לא כתבה מסעירה במיוחד. מה שכן, גיליתי שללבנונים מאכל עממי בשם "מנוש".

כתבה במגזין של ה"אקונומיסט" על סצינת האמנות העכשווית הזעירה במזרח ירושלים. די מעניין, ויש שם שמות של כמה ברים ומסעדות. ועוד כתבה יפה ומעניינת באותו המגזין על בתי הקולנוע הקולוניאליים והמתפוררים של מומבאי. חייב לנסוע לשם בהקדם.

גילוי דעת ב"אקונומיסט" בנושא – גדולתו של טורניר "וימבלדון", הטורניר החביב עלי בשנה (עוד שבוע מתחיל ה"יו.אס אופן" דרך אגב). העניין הוא בדרך המלך שמצאו פרנסי הטורניר בשימור המורשת והמסורת עם שילוב של טכנולוגיה ומסחור.

רשימה קצרה מסיציליה ב"פיננשל טיימס", על מוזיאון של גופות משומרות (כולל תלבושות!). מסתבר שיש להם קטע עם פיחלוץ גופות באי הזה. ברומא ראיתי דבר דומה – מין תצוגה במנזר באמצע העיר של אלפי גולגלות נזירים שעיטרו את הקירות בדקורציות שונות ומשונות. זה היה מרהיב ומזעזע. ביציאה כתוב משהו כמו "גם אנחנו פעם טיילנו ברומא, כמוך". ואם כבר סיציליה, קיבלתי מידיד הבלוג, עודד גרציאני, אלבום תמונות ממסע טוב טעם עם אביו לסיציליה. ממליץ להציץ! אשמח לקבל עוד אלבומים כאלה ממי שרוצה לשתף אחרים במסעותיו. כן ירבו!

מוגש לכם בזאת תרגום פרי עטי למיטב האפוריזמים מתוך חיבורו הקצר והיפיפי של בלזק "על חיים אלגנטיים". כמעריץ גדול של בלזק, אני יודע שהעולם האלגנטי העסיק את הגאון  כמעט בכל ספריו (על העיר פאריס, בכל אופן) והיווה עבורו את הגילום הטוב והיעיל ביותר של תמצית התקופה – ראשית ואמצע המאה התשע עשרה בצרפת. אני חושב בעיקר על הספר המושלם "אשליות אבודות", שהוא מין רומן חניכה. אבל החניכה אצל בלזק היא לא החניכה של גתה, הגיבור בה, שלא כמו וילהלם מייסטר, לא רוצה להפוך לבן תרבות בורגני מכובד, נשוי, בעל פירמה. החניכה ב"אשליות אבודות" היא כניסה אל העולם האלגנטי – הגיבור, לוסיאן, לומד במהלך הרומן איך להתלבש, איך לשוחח, איך להונות ולשקר ואיך להרכיב אמרות כנף שיראו כאילו הומצאו בו במקום.  אלא שאלגנטיות, כותב בלזק באחד האפוריזמים שלו, היא לא דבר נרכש. היא לא דבר שאפשר ללמוד ולכן היא לא דמוקרטית ופתוחה לכל. זו תכונה שנולדים עמה. כלומר, רק אחרי שלמדת להיות אלגנטי, הבנת שבעצם תמיד היית כזה. אין לי כל כך חשק להרחיב בנושא בבלוג, בעיקר כי זה נושא שאני די מתעסק בו מדי יום במסגרת פעילותי האקדמית, אבל אחתום את ההקדמה הזו בסיפור קצר. בשל אותה פעילות אקדמית, קראתי סוף סוף את רומן החניכה הגנדרני הנודע ביותר, "פלהאם או הרפתקאותיו של ג'נטלמן". מדובר ברומן שולי, חסר חשיבות, בן 500 עמודים  גדולים של אנגלית מיושנת. הרומן התפרסם בשל פרק אחד, קצר (אותו תרגמתי פעם לבלוג שחלקתי עם פרדי, "המוח"), ובו אפוריזמים, די דומים לאלו שמובאים פה לפניכם, שאמורים לספק מעין ספר חוקים לגנדרן. אבל כמובן שלא יכול להיות ספר חוקים לגנדרן. וזה הדבר המצחיק שגיליתי כשקראתי את הפרק הזה, המפורסם, בתוך ההקשר של שאר הספר. תמיד חשבתי שהפרק הזה הוא מעין עצות שנותן גנדרן זקן לפלהאם, הגנדרן הצעיר. אך זה לא המצב. אלו הם דווקא חוקים שכותב פלהאם, הגנדרן הצעיר, בעודו חניך, עבור עצמו! ממש כמו הברון מינכהאוזן, ששולה את עצמו מתוך הבור, תוך משיכת שיערו שלו. אה, ודבר אחרון – החיבור הקצר של בלזק הוא בעיקר טקסט רציף, כשהאפוריזמים המוביאים בו הם מין מסקנות של הפסקאות הארוכות יותר, כמו אגוז הקשיו הבודד, שעומד בקצהו של שיח שלם. לא תרגמתי את כל האפוריזמים, רק את אלו שנראו לי מצחיקים ויפים במיוחד, אבל מה שמעניין הוא שלמרות שהדיון הזה במהי אלגנטיות יוצא מתוך שיחה (דמיונית, נדמה לי) שעורך בלזק עם "בו" ברומל – הגנדרן המפורסם ביותר, שסיים את חייו בגלות עצובה בצרפת -, אחד האפוריזמים שלו קובע שהדנדיזם הוא כפירה בחיים האלגנטיים. זה די הפתיע אותי כשקראתי את זה בספר, אבל חשבתי על זה קצת, ונדמה לי שבלזק מתכוון לכך שדנדיזם הוא במובן רב מראית עין. הוא משחק. הוא מכוון כולו ליצירת רושם. יש בדנדיזם משהו מאוד לא אורגני ולכן קפוץ. ובמובן הזה, הוא לא אלגנטי. ובאמת, אני לא יודע אם ברומל עצמו היה מגדיר את עצמו כדנדי. הוא היה הוא, באופן טבעי. רק מי שחיקה אותו, ובא אחריו, היה כבר דנדי. אני חושב על ההבדל בין קוונטין קריספ לג'ורג' קלוני. אני די בטוח מי מבין השניים הייתי מעדיף להיות (ג'ורג' קלוני, כמובן. שדרך אגב, פעם ישנתי ברומא באותו מלון שבו הוא ישן. אני יודע את זה כי באתר המיושן שלהם היתה תמונת פפארצי ענקית שלו, מופתע, בלובי).

—————————————————————————————-

ייעודו של האדם המתורבת, כמו גם של הפרא, הוא לנוח

מנוחה מוחלטת מייצרת דכדוך

חיים אלגנטיים הם, במובן הכללי ביותר, אמנות הפיכת המנוחה לשוקקת

אדם המורגל בעבודה לא יוכל להבין את החיים האלגנטיים

לא מספיק להפוך או להוולד עשיר בכדי לנהל חיים אלגנטיים: זה משהו שצריך להרגיש

אדם נהיה עשיר, אך הוא נולד אלגנטי

הקמצן הוא השלילה (של החיים האלגנטיים)

כל אדם שלא מבקר את פאריס מפעם לפעם, אף פעם לא יוכל להיות אלגנטי לגמרי

לטוב יש סגנון אחד, לרשע אלף

העקרון הבסיסי של אלגנטיות הוא אחדות

אחדות הינה בלתי אפשרית בלי – נקיון, הרמוניה ופשטות יחסית

אדם מכיר את מחשבותיה של המארחת ברגע שחצה את דלת הכניסה לביתה

האפקט הבסיסי ביותר של אלגנטיות הוא הסתרת האמצעים

מותרות ורהב תמיד יהיו יקרים פחות מאלגנטיות

אדם בעל טעם חייב לדעת תמיד איך לצמצם את צרכיו למינימום

שפע של קישוטים ועיטורים פועל נגד האפקט הרצוי

ריבוי של צבעים תמיד יהיה בטעם רע

אלגנטיות שנלמדה לאלגנטיות אמיתית, היא הפאה הנוכרית לשיער

ולכן – דנדיזם הוא כפירה בחיים האלגנטיים

לבוש הוא הדרך של החברה להביע את עצמה

הכפרי מכסה את עצמו, העשיר והטיפש מקשטים את עצמם, והאדם האלגנטי מתלבש.

הבגדים עצמם לא משנים כמו הדרך בה לובשים אותם (משפט נפלא של בלזק עבור קורבנות אופנה)

כל מה שמכוון לאפקט הוא בטעם רע, כמו גם כל מה שהוא סוער ונרגש

אם מביטים בך מקרוב, בתשומת לב, אז: אתה לא לבוש טוב מספיק, או לבוש טוב מדי

.קרע הוא חוסר מזל, כתם הוא רוע לב והפקרות

לפני כמה שבועות בברלין רכשתי לי את "תהילה", ספרו האחרון של אחד הסופרים הנערצים עלי, דניאל קלמן.  באותה הזדמנות רכשתי גם את הספר הראשון שלו שתורגם לאנגלית, "אני וקמינסקי". את "תהילה" קראתי מיד, והערצתי באותה מיידיות ממש. במיוחד רדף אותי כמה ימים סיפור אחד ומיוחד, על טיול יחצ"ני מהגיהנום, לארץ אסייתית צחיחה, שעובר על מחברת ספרי בלש נעימה וטובה. העברתי את הספר לפרדי, וכעבור כמה שעות קיבלתי תרגום של הסיפור הזה, "המזרח" שמו, למטרת פרסום בבלוג. כששאלתי את פרדי מדוע, בעצם, תרגם כך את הסיפור ביעף, כאחוז טירוף, ענה תשובה יפה. "בדומה להיטלר, גם אני כשאני נתקל בדבר יפה, חייב לעשות איתו משהו ולא יכול "להיות ממנו במנותק.

התרגום, כאמור, נתלה בתרגום האנגלי, ואם אחד הקוראים מחזיק בזכויות על הספר או עומל בדיוק על תרגום רשמי והוא מזועזע מהעוולה שמתבצעת פה, הוא מוזמן ליצור קשר, ומובטח לו שמעשה הנבלה יתוקן.

————————————-

המזרח, מאת דניאל קלמן

איך היא יכלה לדעת שחם כאן? היא דמיינה ערבות מושלגים, רוחות קרות, נוודים עומדים ליד אוהליהם, יאקים, ומדורות לילה תחת שמיים רחבים ומלאי כוכבים. במציאות המקום מריח כמו אתר בניה ענק, המכוניות צופרות בכוח, והשמש קופחת. יתוש התעופף סביב ראשה. אין כספומט בשום מקום. אתמול בבנק לעג לה הפקיד: אנחנו לא מחזיקים כסף כזה, תצטרכי להחליף כשתגיעי לשם.
והנה היא, אפופה אדי דלק, אחרי טיסה בלתי-נגמרת לאורך הלילה. אדם שמן נורא במושב לידה נחר כל הדרך. בכל פעם שהיד שלו החליקה ונגעה לה בירך היא שאלה את עצמה למה הסכימה בכלל למלא את המקום ולנסוע לטיול הזה; אבל היא היתה סקרנית לגבי הפינה המרוחקת הזו של העולם, ולכן היא מיהרה להסכים.

כרטיס טיסה הגיע בדואר. המכתב הנלווה, באנגלית שבורה, נשא חותם זהב של ציפור מעופפת או שקיעה או אולי איש חובש כובע. אז היה עליה ללכת לשגרירות – שלושה חדרים שכורים בבניין בפאתי העיר – ושם אדם במדים החתים בדרכונה ויזה, בשתיקה.

שיערה כבר נספג זיעה. היא הביטה בבואתה על זכוכית מלוכלכת בטרמינל: אישה קטנה ופטומה בשנות הארבעים לחייה, נראית מותשת לגמרי. העייפות השכיחה את סקרנותה הטבעית. הדבר האהוב עליה הוא להיות בבית, לשבת בחדר העבודה הממוזג כשהגינה נשקפת מהחלון וכוס תה על השולחן. כך הגיעו רעיונותיה, כך יכלה להתרכז, וכך הצליחה להעלות בדעתה את הסודות המפותלים שהיה על  הבלש המלנכולי שלה, הנציב רנגלר, לפתור. ספרי הבלש שלה נמכרו היטב והיא קיבלה מכתבי מעריצים בדואר. היא אהבה את בעלה ובעלה אותה אהב. החיים שלה היו מסודרים. האם באמת היתה חייבת להטריח את עצמה עם נסיעות כאלה?

(המשך…)

כשהבנתי, באמצעות עדכון באזז, שיואש נסע עד הודו, חמתי בערה בי. מיד שלחתי לו מייל נאצה – איך יתכן שאחד הכותבים החביבים עלי נסע ללא סיכום על רשימה ל"שמרן"? הוא בחר שלא להגיב, אך כעבור שלושה שבועות קיבלתי לתיבת הדואר רשימה קצרה וטובה פרי עטו, בתוספת שלל תצלומי זימה של נערים הודים רכים (הצפייה באלבום התצלומים הכרחית, כמובן, עבור חווית קריאה נכונה ושלמה). אני מצפה משאר קוראי הבלוג ללמוד מיואש, ולהפקיד מעתה והלאה בתיבת המייל שלי רשימות מסע, בלי הכנה מראש, ובלי דין ודברים.

ומכאן, הבימה כולה שלו:

————————————————————

תפקידו של התייר והפין שאכל אבטיח: טיול קצר לקסר-דווי ורישיקש

הוא האחרון לצאת מהמים. חבריו כבר עומדים על הגדה, מעבירים ביניהם מגבת, כורכים אותה על מותניהם, מחליפים מתחתיה במיומנות את תחתוניהם הרטובים בתחתונים חדשים. אריזה של ארבעה זוגות חדשים מוטלת לרגליהם, וכל אחד שולף לו אחד בתורו. לא ניכרת בהם מבוכה או ביישנות. איבריהם אינם מסבים להם בושה. נדמה שהמגבת היא מין הכרח שבנימוס.

והנה הוא, האחרון, היפה ביותר, יוצא אליהם. בלוריתו הלחה, המודבקת למצחו, שפמו הקלוש, חזהו הצר. התחתונים הכחולים נצמדים לגופו בכוח המים, מתווים את קווי המתאר של שרירי ישבנו. הוא מתכופף, מושיט את ידו אל המגבת, ואז – כנגד כל הסיכויים – מבחין בי.

אני יושב על המרפסת, בקומה השנייה של הגסט-האוס, מוסתר בסורגיו של המעקה. כבר שעות אני מעשן ומצלם את הגברים שבאים לרחוץ בגנגס הקדוש – הנהר האלוהי שהאל שיווה הוריד לעולם כדי להרוות את בני האדם, ומסנן אותו בשיערו כדי להחלישו; אחרת, עוצמתו היתה מחריבה את כדור הארץ. בהלה לא ברורה אוחזת בי. אני כמעט שומט את המצלמה. הנער וחבריו מביטים בי מלמטה, מחייכים. אני מפחד להסתכל עליהם, קם במהירות ממקומי. הם מנופפים לי לשלום בהתלהבות. אני נמלט אל תוך החדר.

חם ברישיקש. בצהריים כמעט בלתי אפשרי להיות בחוץ. האוויר עומד. ריח הביוב מתערבב בריח הקטורת למשהו סמיך. הזבובים אינם זעים. לעתים הם עפים באיטיות. בתוך החדר מאוורר התקרה מסתובב במהירות. יוני שוכב על המיטה באפיסת כוחות, מכוסה בציפית של שמיכה. רישיקש הולמת בו. כמו כל מי שמגיע לכאן בפעם הראשונה גם הוא חולה. יש כאן אפידמיה שעדיין לא אובחנה. הסטודנטים לרפואה שבדקו אותו – אחד מהם מישש לו את הבטן – אמרו שאין לשלול עדיין בין זיהום חיידקי, וירוס או טפיל.

מפתה אותי לחשוב שהמחלה הרישיקשית משנה את כל מי שלוקה בה. בפעם הקודמת שהייתי כאן שכבתי במיטה שבוע. אני מתיישב על המיטה לצדו. השיעול הטורדני שלי חוזר. אני משתעל, מותש. איני יכול לזוז. ועוד מעט אצטרך לצאת שוב החוצה, אל החום, לחצות את הגשר מעל הנהר, כדי לקבל מסאז' איורוודי.

"מה שלומך?" אני שואל את יוני ומניח יד על לחיו.

"תאר לך שהתנועה הזאת היתה הורגת אותי", הוא אומר, "היית נבהל?"

(המשך…)