― מסעות, מסות, סגנון וספרים ―

הנה חלקו השני של התרגום שלי לרשימות המסע שערך הרמן מלוויל בארץ ישראל. בחלק הראשון, כזכור, שוטט ברחבי הארץ והתלונן על העזובה הלא מרשימה, חסרת ההדר. בחלק השני, מתואר בפירוט ביקורו המאכזב של מלוויל בכנסיית הקבר. שם, הוא כותב על הרגע האהוב עלי ברשימה כולה – זה הרגע שבו מלוויל מפסיק לחפש איזו חוויה אותנטית באטרקציות שמציעה העיר לצליין, ומתחיל להציץ אל האינטרקציות והדינאמיקות המעניינות שנוצרות בין האנשים – תיירים ומקומיים – סביבן. הוא כותב שם, אחרי תיאור מפורט של הכנסייה העלובה, כי למרות האכזבה נהג לחזור לכנסייה מדי יום, אך לא כדי להביט בקבר או במבנה, אלא כדי להביט, מהופנט, בזלזולם של השומרים הטורקיים בצליינים הנאיביים שחצו יבשות כדי להמשך לתוך מלכודת התיירים העגמומית. החלק השלישי והאחרון של רשימות מסעו, אותו אעלה בשבוע הבא, כולל את המשך שיטוטיו של מלוויל בירושלים, ואת מסקנותיו הסופיות מהביקור, לפני עזיבתו.

חלק ב' – ירושלים

כפר המצורעים – בתים משקיפים אל החומה – ציון. הגן שלהם הוא למעשה ערימת גללים. הם יושבים ליד השערים ומבקשים נדבה. יבבות. מתחמק מהם, מבוהל.
שמות רפאים – יהושפט, הינום וכו'.
מחשבות בויה דולורוזה – נשים מתנשפות תחת משאות כבדים, הבעות מלנכוליות על פני הגברים.
משוטט סביב הקברים – עד שמתחיל לחשוד, אולי גם אני אחוז דיבוק.
מגוון רב של קברים  – עם מדרגות כמו לבימה וכו'. אבנים ליד קבר אבשלום. מצבות ליד קבר זכריה. כנסיית הקבר הקדוש. כיפה שבורה – מנורות אבן משוחות – מלוכלך – ריח מוזר, חריג – מערות – קאפלת מציאת הצלב. עולי רגל – דיבורים – דל מאוד – נחים במנזר הארמני – מרווח – עולי רגל.

נוף מהר ציון – אבנים וחצץ פזורים לכל עבר, כאילו הושלכו מתוך עגלות.

הלב נחמץ מאדישות הטבע והאדם לכל מה שהופך את המקום הזה קדוש עבור הנוצרים. עשבים מכסים את הר ציון; זה לצד זה בשוויון נפש מופיעים צלי כנסיה ומסגד, ובהר הזיתים עולה השמש מדי בוקר, חסרת עניין, מעל כנסיית העלייה.

החלק הדרום מזרחי של החומה. מסגד עומר – מקדש שלמה. הקיר של עומר מתנשא מעל אבניי היסודות של שלמה, מעפיל על זה שנושא אותו, סמל לדת המוסלמית, שבו זמנית דוחה בשאת נפש את הדת העמוקה יותר שהקדימה והוציאה אותה מתוכה. וכו'.

איזו תחושה, להיות מרומה בירושלים.

האיש הזקן מקונטיקט שמשוטט פה ומחלק חוברות מיסיונריות וכו' – הוא לא יודע את השפה – זה חסר תקווה – דירת הרווק המזדקן שלו – הוא טען שהביטוי "הו, ירושלים!" הוא הוכחה לכך שירושלים היא משל וכו'.

וארדר קריסון מפילדלפיה – אמריקאי שהפך ליהודי – התגרש מאשתו הקודמת ונישא ליהודיה – עצוב.

הקשתות המשונות, מקווי המים וכו' שאתה נתקל בהם בירושלים – כל יום גיליתי משהו חדש.

סילואם – בריכה, גבעה, כפר. (כאן, בערוץ צר מתחיל עמק קדרון וכו'. כפר נפרס על טרסות של קברים שנחפרו אנכית מתוך מסלע) – אנשים מתגוררים בתוך הקברים – סידורי משק בית. משתמשים באחד הקברים כתנור. באחרים כאסם.

ביהושפט, מצבות קברי יהודים מונחות כאילו הוטלו ארצה אחרי פיצוץ במחצבה. הקברים כה עבים, זו מכלאה למתים. כל כך עתיק – את הכתובות העבריות אפשר להפריד רק בקושי מקימוטי האבן שייצר הזמן. אבנים חסרות צורה וכו'.

ראיתי כאן, זה לצד זה, את קברי אבשלון (כך במקור – יר"פ), זכריה וסט. ג'יימס. הם נחצבו מאבן בסגנון פטרה. הקבר של סט. ג'יימס הוא מרפסת אבן שצופה אל הערוץ – עמודים.  יהושפט, מציג שילובי אבנים שונות – אותיות גדולות שנחרטו על עמודים ונמחקו עם הזמן. חור גדול בחזית – המון אבנים בתוך מערת הקבר (משא עגלות) גל אבנים מלפנים – זו התרומה המקוללת של עולי הרגל, אחד השעשועים המלנכולים של ירושלים. (לחפש בתנ"ך את האיזכור המקורי של הקבר). להיקבר מתחת לערימת אבנים היתה המורשת שלו. אבני הקבר מתפשטות לצלע ההר, כאילו כבר החל לקום לתחייה. ממרחק קשה להבחין בינן לבין אבן טבעית שפזורה בשפע מסביב. האבנים מטפסות עד אמצע הר הזיתים. מנגד, בית הקברות הטורקי, קרוב לחומות העיר וחוסם את קשתותיו הנעולות של שער יפה – גם היהודים וגם הטורקים הוזים דת אחרת מהדת של זה שעלה לשמיים ליד הר הזיתים. העיר נצורה בידי צבא המתים. בתי קברות בכל מקום.

השער היפה, או המוזהב – שתי קשתות, פסל מקושט מאוד, ללא ספק ישן, מזמן הרודס – השער בו יעבור ישו בדרך לבת'ני והר הזיתים – השער דרכו נכנס עם כפות התמרים לתוך העיר. הטורקים חסמו את השער בשל המסורת לפיה מכאן תכבש העיר – זה אחד הדברים מעניינים ביותר בירושלים – כאילו גילמה את הסופיות המוחלטת של הנצרות, כאילו היתה זו הדת האחרונה בעולם – ואף דת אחרת איננה אפשרית.

בנסיון להשיג את מטרתי, טבילה רוחנית מלאה באווירת ירושלים, הפיכה לסובייקט פסיבי – אך לא כזה שאינו מתעניין – לרשמים המוזרים שלה, נהגתי לקום עם שחר ולטייל מחוץ לחומות. לא טיילתי רחוק מספיק כדי לחמוק מהאוויר החונק, שהיה מטריד אותי לו הייתי חי כאן, כי מדי יום התפלאתי מהתגודדויות אנשי העיר לאורך הקשתות ליד שער יפו, במקום שצופה לעמק גיחון, גומעים במבטם את המעינות, העמקים והגבעות שבקרבת מקום. גם הם כנראה חשו שכליאת עיר קטנה כל כך בחומות ענק שחוסמות את כניסת האוויר, דוחות את הבוקר ומזרזות את אור הדמדומים המשחית, לא יכולה להיות טובה לבריאות. נראה שגם הם לא היו מרוצים מהתחימה האקראית הזו. הייתי פוסע אז להר ציון, לאורך השבילים המדורגים, וסוקר קברי אבן של ארמניים, לאטינים ויוונים עוינים זה לזה בחייהם, כולם ישנים עכשיו יחד. משקיף לאורך צלע הגיחון מולי, נהגתי להביט בצל הכבד של מגדלי העיר מוטלים הרחק מטה, אל הקרקע הרדופה של בריכת הגיחון, ולמעלה, מעל העמק המוצל, עיניי נפלו על אפיק סלעי, קודר בין עצי זית מתפוררים, שם מלאך האלוהים היכה את צבא סנחרב. הלום בוקר, עברתי באדמת חקל דמא האדמומית, צבעיה העמוקים מתוודים על אשמה שלא תסלח. בהר העצה הרעה ראיתי את חורבת הכהן הגדול, שם, לפי המסורת, תוכנן מות ישו, והשדה שבו כשהכל נגמר הבוגד יהודה תלה את עצמו.

ואחר הצהריים, נהגתי לעמוד ליד שער סנט סטפנס, סמוך לבריכה שקרויה גם היא על שמו. עומד במקום בו נסקל, הבטתי בצללים גולשים לאט (כמו במזחלת)  במורד הגבעות של ביזית'ה וציון אל עמק יהושפט. ואחר כך, אחרי מנוחה קלה בתחתית הגיא, טיפסתי לאטי מצדו השני של הר הזיתים, עובר קבר אחרי קבר ומערה אחרי מערה וכו' – עולי רגל, מבטים רציניים, משוטטים בגבהות וכו'.

הקבר הקדוש – כיפה הרוסה – מצבור אבנים מפוזר וחצי הרוס – מבוכים וטרסות של מערות, מקדשים וקברים. ריח של בית מתים, אור עמום. בכניסה, במעין מערה בתוך הקיר, דרגשים של שוטרים טורקיים,  יושבים ומעשנים, שלובי רגליים, מביטים בבוז על להקות עולי הרגל שנכנסים ומיד משתטחים לרגלי אבן המשיחה של ישו, שכתמים אדומים מעופשים, כמו וורידים, משווים לה מראה של בשר קצבים. בסמוך נמצא גרם מדרגות שיש שחוקות שמעפיל אל הגולגולתא הנודעת, שם, בין היתר, שומר מכוון אותך, בעזרת אור ועשן של מנורות ישנות וזולות, מצופות זהב עכור, לבור שבו הוכן הצלב, ודרך חדר מסורג, מין מחסן, הוא מצביע לכיוון הכללי של החדר

באותו המפלס נמצאת מעין גלריה תחומה בשיש, צופה לפתח הכנסייה: שם, כמעט מדי יום, עמדתי, מביט למטה על המחזה בו השתתפו הטורקים המזלזלים על הדרגש והצליינים המזולזלים שמנשקים את אבן המשיחה. דלת הכנסיה כמו דלת של בית-כלא.  חלון חורק פוער בה פתח. מעל חלקה המרכזי של הכנסייה תלוייה חורבת הכיפה הגבוהה, הטיח המתפורר חושף שלד כחוש של קורות ושלבים – הדר מוכה צרעת שולט בציורי הקיר מעלי העובש שמסביב. במרכז כל זה, עומד הקבר – כנסייה הרי היא כנסייה. הוא עשוי שיש, מפוסל מאוד בחלקים, ונושא את סימני הזמן המפורר. מהגזוזטרה מגיע שטף אור חזק וצבעוני שמאיר את פני הצליינים, הממתינים להכנס לחדר שיכול להכיל לא יותר מארבעה או חמישה אנשים בו זמנית. תחילה עוברים דרך מסדרון קטנטן בו רואים את האבן עליה ישב המלאך, ואז נכנסים אל הקבר. כמו להכנס למגדלור פועל. דחוס וחצי מסונוור, אתה בוהה לרגע בעיטורים חסרי הטעם שסביב חתיכת הבשר, ומאושר שהצלחת לצאת, אתה מוחה את מצחך מהחום והצפיפות של קופסת הקסמים הזו. הכל נוצץ שם אך שום דבר אינו זהב. תרמית מחליאה. הבעות הפנים של העניים והבורים שבצליינים מודות בתרמית בדיוק כמו ההבעה על פניך שלך. אחרי שהות קצרה בכנסייה, ואחרי שעברו במהרה את סיבוב המקדשים וחדרי התפילה, או שהם קופאים במקום באכזבה אדישה, או שהם מושיבים את עצם באחד מגרמי המדרגות, מתמסרים לדברי רכילות על ענייני דיומא. כנסיית הקבר היא מרכז החדשות והמסחר התיאלוגי של ירושלים, והיא מגבירה עוד את הרושם הזה בזכות מקדשים קטנים שמפוזרים סביבה, בבעלות קבוצות מיעוט כמו הקופטים, הסורים וכו', מקדשים שדומים לדוכנים קטנים של כרוזים בשוק המניות – "חדר התפילה של מציאת הצלב – מרתף יינות". וכו'.

אם תצעד לכנסייה דרך הסמטה המטונפת שמובילה אליה מהויה דלורוזה, תעבור חומה ארוכה ועתיקה, גבוהה ומוזנחת, שלמרגלותיה נערמות כל סוגי האשפה והזוהמה של העיר. בדרכך לכנסייה, אתה לא מדמיין שחומה שזוכה לייחס מבזה כזה (על ידי הטורקים בלבד, יש לקוות) היא הקיר המרכזי של מבנה בו נמצא הקבר המשוער של אחד מגילומי האלוהות. כשכברת את החומה הזו אתה צולל לתוך סמטא תלולה, דומה לסמטאות אדינבורו, ולבסוף מגיע לחלל פחות צפוף, שם אתה נעמד מול קיר עבה, מנוקב בשער עם דלת עץ ישנה, נמוכה מספיק ומלוכלכת מספיק כדי לשמש כניסה לדיר חזירים. זו הכניסה לחצר הכנסייה.

מדובר באיזור מרווח, ובו סלעים מרשימים, עליהם נח המון של רוכלים המציעים שלל מחרוזות, צלבים, צעצועים מעץ זית ואבנים מים המלח, ועוד כל מיני קמעות. חזית הכנסייה הפכה למקום משונה מאוד בגלל תוספת בנייה חסרת מחשבה על גבי המבנה המקורי. משמאל מתנשא מגדל גבוה ומרשים, שכמו אורן זקן, הוא מחוספס בתחתית ורקוב בצמרת. הרבה פסלים וקישוטים עיטרו בעבר את מה שנותר עכשיו מהחזית המקורית, אך הזמן כרסם בה, והיא נראת היום כמו מאפה מקולקל, מזון לעכברים.

לחלק השלישי והאחרון