― מסעות, מסות, סגנון וספרים ―

עד כמה שאני יודע, רשמי המסע של הרמן מלוויל מביקורו בארץ ישראל בשנת 1857 לא תורגמו לעברית. זה לא הגיוני, אז אני מניח שהם כן תורגמו, ושהחיפוש שלי מרושל. על כל פנים – בימים האחרונים תרגמתי את רשימותיו לשימוש אישי, וחשבתי שיהיה נבון להעלותן גם לבלוג. אז הנה החלק הראשון, ובו רשמיו של מלוויל מיפו, מים המלח ומאיזור ירושלים. בחלק השני, שאעלה בהמשך, יובאו רשימותיו המפורטות מירושלים העיר. להערכתי, יש סיכוי שמדובר בתיעוד ראשון של מלכודת תיירים בספרות העולמית. אני מאוד אוהב את תמת האכזבה שחוזרת כמעט בכל רשימת מסע שקראתי לארץ ישראל: היא לא גדולה כמו שהם חשבו ודמיינו, העתיקות חסרות הדר, הקרקע צחיחה, חם מדי, לא הזהירו מראש על המזיקים הרבים, ובנוסף לכל המקומיים חמדנים. הארץ האומללה הזו לא מצליחה להתמודד עם כובד הטקסטים שכתבו גוזמאים שונים אשר ביקרו בה בעבר. יש רגע באמצע המסע שלו, שמלוויל עובר למין כתיבה אוטומטית מרושלת, כאילו מתריס נגד הטיול, נגד האטרקציות המאכזבות, נגד כל מה שהבטיחו ולא קיימו. וזה,  לדעתי, אחד האתגרים הגדולים של כל כותב-נוסע בארץ ישראל – להצליח להתבונן בהתרחשויות סביבו מבעד לטקסטים השונים שנכתבו על המקום לפני כן. עוד דבר נהדר בטקסטים על ארץ ישראל מהשנים האלו הוא הריח החזק של הפוטנציאל – המקום מתואר כדי ריק, והכל אפשרי בו עדיין – הוא יכול להתפתח לכל כיוון (זה גם מה שהופך את הטקסטים האלו לעגומים, היום). מלוויל, למשל, מדמיין שמגג המלון ביפו הוא רואה את לבנון, את הר החרמון המושלג ואת עזה. הארץ בשנים האלו היא קרקע נפלאה במיוחד לפינוטזים, דמיונים, והשלכות רליגיוזיות שונות ופוריות (גם האתרים הקדושים פה הם חסרי תכונות – קיר אילם וחד גוני, סלע שחוק, מצבות). היא משעממת ונטושה, אין שום דבר לראות בה, והנוסע נאלץ לסגת, לשנות את יעד הנסיעה, ולהתחפר פנימה, בעצמו.

————————————————————————-

6 בינואר
מוקדם בבוקר הופיעה יפו. גל גבוה, ואז ראינו את שוברי הגלים שניצבים לפני העיר. ירדנו מהאוניה, מסוכן. הספנים (ערבים) ניסו לנצל את החששות התיירותיים שלנו. כלבים ערמומיים! שכרתי מדריך יהודי שיקח אותי לירושלים. חצינו את מישור השרון למרגלות הרי אפרים. הגענו לרמלה ונכנסו למקום שכינה את עצמו "מלון". בארוחת הערב – בשר קר שהוגש בכלים שבורים – יתושים ופרעושים זימזמו מסביב והציקו. היהודי אמר – "הערבים לא יודעים לנהל מלון". הסכמתי עם כל מילה. אחרי לילה נורא, בשתים לפנות בוקר על אוכף לירושלים. שלושה צללים עוקבים נעים במישור לאור ירח. הירח נעלם, חשכה מוחלטת. עם עלות השחר אנחנו עולים אל ההרים. ירוק-זית-חיוור של בוקר. ארץ נבולה ומדברית. ארוחת בוקר במסגד הרוס – מערה. רכיבה חמה ומעייפת בין גבעות צחיחות. הגענו לירושלים בערך ב-2 אחה"צ. נכנסו למלון "מידיטרניאן". הבעלים גרמני שהתגייר, שמו – האוסר. המלון משקיף על צד אחד של בריכת חזקיה, ליד המנזר הקופטי, ברחוב שנקרא "רחוב הפטריארכים", אשר יוצא מרחוב דוד. מהגזוזטרה מול חדרי, מראה כיפתה המוכה של כנסיית הקבר, והר הזיתים. הבית הסמוך הוא מרחב פתוח, שרידים של מנזר לטיני שהוחרב בידי אוייב כלשהו לפני מאות שנים ומעולם לא נבנה שוב. בעל הבית אומר שהכיפה נהרסה בתחילת המלחמה עם רוסיה ונותרה, מאז, באותו המצב. יצאתי ברגל לצפון העיר, אך עיניי כה ניזוקו מימים ארוכים של רכיבה בבוהק גבעות יבשות, שנאלצתי לחזור אל המלון.

7 בינואר
כל היום עם המדריך, משוטטים בגבעות.

8 בינואר
אותו הדבר.

9 בינואר
חשבתי שאהיה הזר היחיד בירושלים. אך באחר הצהריים הזה הגיע מיפו איזה מר פרדריק קאנינגהאם מבוסטון, אדם צעיר, אופטימי וחיובי מאוד, שנראה מאושר לפגוש מישהו מאותה הארץ.

10 בינואר
ביליתי את שאר הימים עד ה-18 בינואר בשוטטות בעיר ובביקור בירדן ובים המלח.

19 בינואר
עזבתי את ירושלים עם אדון קאנינגהאם, ועם המדריך שלו – דרוזי, עבדאללה. לנו במנזר יווני ברמלה. לא ישנתי. הנזירים הזקנים כמו עכברושים. טיפולי צפדת. מכתב מהפטריארך היווני. רוזנת מתארחת שם. לפני שהלכנו למנזר ביקרנו במסגד הרוס (?) ובמגדל של רמלה. מחזה מעניין.

20 בינואר
רכבנו מרמלה ללוד. שוד של כפר קרוב בידי כנופייה של ערבים מקפיץ את כל הארץ. אנשים מסתובבים בחבורות. נסענו ללוד ברכבת של בן המושל. ליווי צמוד של בערך 30 פרשים, כולם חמושים. רכיבה טובה. רובי מוסקט על גבם של הפרשים. הם רוכבים במהירות מצדנו האחד, בודקים סכנות אפשריות. דוהרים עד לסבכי קקטוסים, בודקים ואז יורים לתוך הסבך. נכנסים ללוד, בן המושל יורה את כל התחמושת שלו לתוך שלולית ואנחנו ממשיכים לביקור בכנסיה ההרוסה של לוד. נבנתה בזמן הצלבנים. רכיבה מהנה במישור השרון עד ליפו. כמויות של פרגים אדומים (פרח השרון?). אחר הצהריים רחצתי בים התיכון. מצאתי כמה הריסות של חומות עתיקות ליד ובתוך הים.

22 בינואר
מר קאנינגהאם עזב אחר הצהריים בספינה צרפתית לאלכסנדריה. הפרידה היתה קשה מאוד. אחרי שעזבו, חזרתי למלון וטיפסתי לגג הבית – הטיול הטוב היחידי בעיר. – יפו ממוקמת על גבעה תלולה שעולה מן הים ויורדת לתוך מישור השרון. היא מוקפת חומה ושומרים. הבתים, ישנים, חשוכים, מקושתים ומקומרים, ומאבן. הבית שאני מתארח בו נמצא על קצה הגבעה, והוא הגבוה ביותר מבין הבתים. מהגג אני רואה את הים התיכון, את המישור, את הרי אפרים. נוף נהדר. מצפון, הנקודה הקרובה ביותר היא ביירות. מדרום, עזה – עיר הפלשתים שאת שעריה ביקע שמשון. – אני המטייל היחיד שישן ביפו. אני נהנה להיות לבד, ומתחיל להרגיש כמו יונה. הרוח מתגברת, גלי הים מתחזקים ומתנפצים על שוברי הגלים. הקצף נדמה כמו משטחים עצומים של שמרים לאורך החוף, צפונה ודרומה, עד היכן שהעין משגת.

23 בינואר
לא נרדמתי בלילה האחרון בגלל הפרעושים. קמתי מוקדם ועליתי לגג הבית. הרוח והים עדיין סוערים. אף סירה לא יכולה לצאת במזג אוויר כזה. כתבתי ביומן הזה (ירושלים) היום. בצהריים הופעתי אצל אדון וגברת סאנדרס, מחוץ לחומה, המושבה האמריקאית. – הסיפורים שלהם מדכדכים. עדיף לנסות להפוך אבנים לעוגות חתונה מאשר אוריינטלים לנוצרים. זה נוגד את רצון האל שהמזרח יתנצר. גברת ס. אישה מעניינת, לא נטולת יופי, נראת כמו טיפוס ה"גיבורה", או כזו שרוצה להיות גיבורה. ספר נח על שולחנה, שמו "ספר הנשים הגיבורות". ניסיתי לפרש את נסיונותיה. היא דיברה אלי, לבד, במשך שעתיים שלמות. לא עשיתי דבר מלבד להקשיב. אדון ס' נכנס. אדם שהטבע חנן בחולשה, והוא נחלש עוד על ידי מחלה. אבל אדם הגון. בפטיסט של היום השביעי. שאלוהים יעזור לו! איזו גברת וויליאמס, אישה בריטית מבוגרת, סוג של מורה דתית, הצטרפה אלינו בהליכה דרך מטעי התפוז.

24 בינואר
ללא שינה בלילה האחרון. המפלט היחיד היה לקצוץ טבק ולהביט דרך ששת החלונות של חדרי, כמו במגדלור, ולהאזין לגלים ולרוח. תחושה אמיתית של יונה, ביפו, היא דבר ששווה לחוות כמו שלפי ביירון, תחושת הרוצח שווה את המשפט. יפו היא בהחלט עתיקה – נמל מלפני המבול. אין בה שום עתיקות שכדאי להזכיר – היא עתיקה מדי. ולמרות זאת הייתי בבית שטוענים שהוא ביתו של שמעון הבורסקאי. קרוב לים ועם באר. היום יש שם מסגד ומקדש. ההרגשה ביפו הזו, העתיקה והעזובה – עם סיכויים לבידוד ממושך כאן, בגלל הגלים – רק בזכות שליטה עצמית קשה וקודרת אני מצליח לשמור על קור רוח. קורת העץ שחוצה את תקרת החדר שלי נתלשה משלד של ספינה טרופה, חורי המסמרים מעידים. מימין למשקוף הדלת, בתוך הקיר, מודבק בקבוקון ובו כתב יד יהודי כלשהו – קסום. השומר של המקום הוא יהודי. כל זה נותן את התחושה העתיקה, האמיתית, של יונה.

25 בינואר
תודה לאל שנרדמתי קצת בלילה האחרון. הרוח והים נרגעו. יום נהדר, אבל הקרקע רטובה. מטרי הגשם אתמול בערב דמו למטחי חודש יוני שלנו. צעדתי על גג הבית. קורא את "מחרוזת היהלומים" של דומא – הדיאלוג של קאליוסטרו בפרק הפותח מצויין. יצאתי החוצה והבטתי בסלעים שמחוץ לעיר. אחרי ארוחת הערב הלכתי עם אדון סאנדרס למר דיקנסון.

26 בינואר
בראבו! הרגע, בעודי יושב לקשקש קצת, שמעתי שהספינה האוסטרית כבר במרחק ראייה מהחוף, וכשיצאתי לחלון הבחנתי בה. אז כך עומדים להסתיים כמעט שישה ימים ביפו. הבוקר הזה מאוד צלול, מגג הבית נדמה לי שאני רואה את לבנון. הר החרמון, אולי. הפסגה שלו מושלגת. 11 בבוקר, הרגע חזרתי מסיבוב. אונייה יוצאת מהנמל. שוב הייתי מרוצה מבית הספר המשונה הזה שנמצא במין מכלאת תרנגולות אפלולית. המנהל הוא טורקי זקן, מעשן את הנרגילה שלו ברצינות גדולה.

המזח של יונה. לקחתי סירה ושטתי עד הסלעים שמחוץ לנמל. הם לא נראים כמו שרידים של מזח עתיק, או הריסות של איזו יצירת אמנות, כמו שטוענים. פשוט שרידים של סלעים חדים, שנשחקו על ידי גלי הים, ועכשיו נראים כמו לא יותר מהריסות של מזח ישן. מרחוק, הסלעים הקשים והמוצקים האלו נראים כמו גבעות עפר. כמה מהם נראים געשיים. על הרציפים גברים מרוקנים שקי זבל לתוך הים. אני אוהב את התודות וההקדשות הנלהבות שכתבו אורחים במלון שלי, "חייתי במלון הלז ולא הייתי יכול לשרוד כאן בלעדיו"… אפשר לעשות עם ההקדשות האלו משהו. הן נראות במבט ראשון מחמיאות למארח, אבל למעשה משפילות אותו ואת המקום. השמש והים בהירים. כאילו אתה מסתכל על הכל דרך וואקום. הים נראה כמו מריחה גדולה של כחול פרוסי.

מירושלים לים המלח וכו'
דרך הר הזיתים לשער סט. סטפנס לבית עניא – על גבעה – כפר ערבי אומלל – נוף יפה – קבר לזרוס, לא יותר ממערה או תא – יורדים לעמקים ועולים בגבעות – הכל שומם וצחיח – נחל קדרון – עומק עצום – שחור וקודר – עמק יהושפט, יותר ויותר שטני ככל שמתקרבים לים המלח – מישור יריחו – נראה ירוק, בוסתן אחד, אבל רק עצי התפוח של סדום – הר הפיתוי – גבעה יבשה ושחורה – האופק ריק למעט ים המלח ושפך הקדרון – מפתה מאוד – המקום בו הקידרון נפתח לבקעת יריחו נראה כמו השער לגיהנום – מגדל עם שייחים מעשנים ובקתות מעליו – חומות עבות – כפר יריחו – הריסות בצד הגבעה – אוהל – ארוחת ערב טובה – אווירה עליזה – יושבים בפתח האוהל ומביטים אל הרי מואב – באוהל חישוק מכושף, להרחיק את הקללות. גשם בלילה – רעם בהרי מואב – ברקים – יללות תן וזאב – פירקנו את המחנה – גשם – רטוב – רכבנו למישור בוצי – דבר לא צומח כאן חוץ מסוג אחד של שיח קוצני – בוץ – כל יצור אנושי שפוגשים מעורר את חשד המלווים, הם דוהרים כדי לבדוק את השטח – הצדעות – כל אחד מבין את זה – מחווה של אצילות מקומית – להיות ראוי להצדעה – ערבים על גבעות מעל ירדן – חשש – מתרוצצים לפני הליווי – אחרי הגשם, זרם דביק ועכור, צהבהב – הגדות מוצפות עלווה, מאחוריהן, גבעות צחיחות – ערבים חוצים את הנהר – חנית – צלבנים עתיקים – כלי נשק – קריאות מאיימות – טבק – שודדים – בוזזים את יריחו באופן קבוע – רוכבים על המישור המעופש של ים המלח – הרים משני הצדדים – כמו באגם ג'ורג' אבל בלי פריחה – קצף על החוף, חלוקי נחל כמו ריר של כלב משוגע – צריבה חדה, מרירה, ממי המלח – נשאתי את המרירות הזו בפי כל היום – מרירות החיים – חשבתי על כל הדברים המרירים – מרירות זה להיות עני ומריר, שישתלחו בך, כמה מרירים המים האלו של המוות, חשבתי – קשת מעל ים המוות – לגן עדן, אחרי הכל, אין שום טינה נגד ים המוות – ענפים זקנים מוטלים במים – שרידים של פיקניק – שום דבר לאכול חוץ מאספלט ועפר עם תפוחי סדום שנשטפו במי מלח. צריך להביא הנה אספקה משלך, גם לגוף וגם לנפש. הכל כאן עקר – שתיתי מהנהר, אבל המים מלוחים – עלינו אל ההרים שוב. צחיח.

שממת יהודה
שממה לבנבנה מאופק לאופק. – מולבן – צרעת – הקרמה של קללות – גבינה ישנה – עצמות של סלעים – לעוסים, מכורסמים – האשפה של הבריאה – כמו האשפה שסרוחה מחוץ לשער יפו – כל יהודה נראת כמו מצבור של הפסולת הזו. כל כך אשפתית, שאף מגירה לא תוכל למצוא פה משהו ששווה לאכסן. אתה רואה את האנטומיה – משווה עם איזורים אחרים שאתה מכיר כמו שמשווים גוויה עם אדם חי ואדמדם – אין טחב כמו בהריסות אחרות – שום חן והדר של שקיעה – שום קיסוס – העירום השקט של החורבן – עפר לבן – כבשן סיד – חוצה מישורים גבוהים, חלזונות מותירים שבילי רפש בכל מקום – לכוד בגבעות עפר – כבשים מסמורטטות ועזים שחורות -  מחנה של בדואים בגבהות הריקות, מבנה ביצה, כמו שתי שורות של עגלות קבורה – נחל קדרון – מסתעף לשניים – מנזר מר סבא – מתפתל לאורך הקדרון, עמק קברים, עשן כמו בשריפה, מערות ופתחים – עומק אדיר – הכל אבן – תעלומת העומק – גשם רק יומיים או שלושה בשנה – קיר אבן בקצה העמק – מנזר (יווני) רכבתי עם מכתב – נגרר למעלה בסל לתוך חור – בקיר הגבוה, דלת קטנה מברזל משוריין – דופק – נפתחה – שלום מהנזירים – מקום עבור צליינים – דרגשים – יין מר סבא – כבשים – נוח. – בזריחה ירדתי למטה בגרם מדרגות אבן, דרך מעברים מסתוריים למערה, דלתות נסתרות, חור בקיר – סולם – זיז אחרי זיז – מתפתל – למורד נחל קדרון – בצידי העמק מערות של זאבים – המנזר הוא מצבור של אבנים, תחום בחומה – מיטה ושינה טובה – הלכתי לקפלה וכו' – תאי התבודדות בסלעים – מעקה מברזל – נזירים בודדים. ציפורים שחורות – מאכילים בלחם – הרבה טרסות ומרפסות – דקל בודד באמצע המדרון – להתראות – דרך גבעות נישאות לבית לחם – על גבעה – הקפלה הישנה של הלנה – עובר את גבעות בית לחם – רועים משגיחים על עדריהם [כמו בימי קדם] אבל מוסלמי אחד עם הגב לירושלים [פנים למכה] מתפלל – בקפלה, נזיר (לטיני) לקח אותנו למערה אחרי מערה – קבר הקדושים – אורות יוקדים (עם שמן זית), עד שמגיעים לבית של מקומיים (הרבה מנורות) ולאבוס מואר. נוף מהגג של הקפלה וכו' -  רכיבה לירושלים -  דוחפים קדימה כדי לחמוק מהגשם – בדרך לבית לחם ראיתי את ירושלים ממרחק – אם לא היייתי יודע, לא הייתי מזהה אותה – נראתה בדיוק כמו משטח סלעים צחיח.

לחלק ב'