― מסעות, מסות, סגנון וספרים ―

טוב, בלי הקדמות מיותרות אני מתכבד להציג את רשימות המסע האחרונות שהעביר לי אחד מחביביי הבלוג, מר יואש פולדש. הפעם – מסעו הקצר, בחברת ידידיו הטובים, אל המדבר הארץ ישראלי. גם שם, מסתבר, ניתן למצוא מלכודות תיירים. יואש, הבמה שלך.

——————————————————–

אל המדבר הגדול: מסע לחאן בארותיים

"תיזהר, הם אוהבים פיפי", מזהיר אותי גיא כשהוא חוזר למכונית.
אני עוקף את השירותים של תחנת הדלק ואת הצעירים הבדווים שמחליפים גלגל למכוניתם, וממשיך לצעוד בחול שמשתרע עד האופק, מנוקד בעצים נמוכים ומרוטים. אני לא מחכה לעץ. כעבור כמה צעדים אני נעמד, פורף את כפתורי מכנסי, משחרר הפין מן התחתונים וממתין. הנה זה מתחיל. אני משתין.
ואז הם באים בריצה.

שני כלבלבים מתוקים עם פרווה לבנה מבריקה מבריאות דוהרים לכיווני, מתחככים זה בזה בשובבות. אבל לא אלי הם נמשכים. הם נמשכים אל השתן. הם נעצרים סנטימטרים ספורים ליד המקום שבו הזרם פוגע בחול, מסתכלים עליו בתמיהה. רסיסים זעירים פוגעים בהם, אך להם לא איכפת. אחד מהם ממש מקרב את אפו הלח מרחק סנטימטרים ספורים מהזרם. ואז, במין ריטואל ילדי, שניהם מתחילים לחוג סביבו בריצה. אני נדהם. קופא במקומי. רק השתן ממשיך לנבוע . ממני, כמו נהר אלוהי. איני מבין מה עלי לעשות. הם באמת רוצים שאשתין עליהם?

* *

לפנות ערב אנחנו מגיעים לחאן בארותיים. באור האחרון של השקיעה נראה כאילו האבנים הקטנות שמונחות על הקרקע החולית הקשה פשוט נשכחו כאן. רוח קרה נושבת בין הבתרונות כשאנחנו פורקים את התיקים שלנו ומעמיסים על עגלה קטנה. אפשר לחוש שהים נמצא לא רחוק מפה, סמוי, מעבר לגבול.

אני דוחף את העגלה לעבר מצבור בתי הבוץ של החאן. כמה משפחות כבר מכונסות מסביב למדורה שבמרכז המחנה. שלושה קומקומים מונחים בתוכה. תיכף נטע (שם בדוי), אחת המארחות שלנו – בחורה צעירה שצמה בלונדינית ארוכה מונחת על כתפה – תסביר לנו שבאחד יש קפה, בשני תה צמחים ובשלישי תה בדווי.זה תה רגיל? ישאל יוני על הקומקום האחרון. נטע תחייך חיוך נעים. אחת משיניה הקדמיות, אם ראיתי נכון, עולה מעט על השן השנייה. היא תמשוך בכתפיה. "כן", היא תודה לבסוף בחיתוך דיבור נחרץ, שווה נפש, "זה תה רגיל". אנחנו כולנו רוצים תה רגיל, לוגמים אותו במתינות.

* *

דלת עץ מובילה מהחדר שלנו אל המרפסת האחורית. רהיטי קש, ערסלים, והמדבר שנמשך ממנה עוד ועוד. אלה דמדומים אחרונים של היום. אני לא עוצר במרפסת, אלא ממשיך לצעוד. סביבי שיחים נמוכים, ירוקים. לחלקם פריחה מוזרה, ורודה, כמו בשר. אני לא יכול להפסיק ללכת. צליל סוליות הגומי על החול. ציוצים אחרונים של ציפורים קטנות.
אט אט החשיכה יורדת. אני הולך הלאה והלאה. ופתאום, אחרי שהחאן כבר רחוק, אני נתקף חשק עז להשתין. דממה משתררת סביבי כשאני נעצר. איזה שאון הקימו צעדיי!

כעת רק הרוח באוזניי. אני פורף את מכנסיי. ממתין. משתין על שיח, מפחד שיזדקף מתוכו לפתע נחש מדברי ארוך ורטוב וזועם.

**

בארוחת הערב אנו מפורקדים על כריות מסביב לשולחן נמוך. צעיר חלק פנים ופעור עיניים – שתי שיניו הקדמיות מופרדות מעט זו מזו ברווח נוגע ללב – מגיש לנו טס עצום עם מיני סלטים ומנה עצומה של אורז עם בשר. על הטס מונחות גם ארבע כפות וארבע מפיות.
כשאנחנו מבקשים צלחות, הצעיר מגיב בפליאה. ואמנם, המשפחות מסביב גוחנות כולן מעל הטסים המשותפים, אוכלות בידיהן, נוזלי המזון זולגים על הזרועות החשופות. אין להן בושה. לבסוף, המלצר חוזר לבסוף עם ארבע קערות מתכת, מעין צלחות של בעלי חיים. חלקן לחות.
נכון מאוד, אני מרגיש, נכון מאוד. איננו טובים מן הכלבים והצמחים כאן!
לקראת תום הסעודה מצטרף אל שולחננו צעיר נוסף. פניו קטנים, אפו קטן, שפתיו דקות, מצחו חלק. בחיוך ביישני, באף מכווץ, כמתאפק, הוא שואל אם ראינו את הגמלים שחונים בחוץ. יכול להיות שנרצה לרכב עליהם מחר לטיול קצר באזור?

אני מסתכל בו, ופתאום נתקף חשק עז לראות אותו מתעטש. נראה כאילו הוא משתוקק לעשות זאת. גשר אפו החלק. אני מביט בו אולי כפי שהכלבים הביטו בזרם השתן שלי. אך הוא לא עושה זאת. הוא מחכה לתשובה. יש בו מין סירוב פנימי עמוק, לא מודע בוודאי: כאילו אם יתעטש הוא יאבד משהו. הוא טועה. אם יתעטש הוא יזכה. גיא מסרב מיד להצעה. הוא מרחם על החיות המסכנות. הצעיר מסביר שהגמל הוא חיה שבוייתה במשך אלפי שנים. היא רגילה לסחוב משאות במדבר. אנחנו קטנים עליה. אחר כך הוא מוסיף שבמהלך הטיול נגיע ל'גבעת הכתובות': מקום בו נוכל לראות ציורים של התושבים העתיקים של האזור – מלפני 50,000 שנה.
חמישים אלף שנה? אני שואל בפליאה.
הצעיר מהנהן. סנטרו החד. "יש שם ציור שחוזר על עצמו של חיה מוזרה, שככל הנראה צדו אותה. יש שם סמלים מיניים עתיקים… גם הילדים יהנו שם מאוד".
ילדים? אני שואל.
אין לכם ילדים? הוא מופתע.
אנחנו צוחקים.
אנחנו מוכנים לאמץ אותך, אני אומר בנדיבות.
אבל הוא נבהל.  "לא, לא תודה", הוא אומר במהירות, "באמת תודה".

* *

הקור הולם בנו במרפסת. לאור עששית הנפט אנו מעלים על עצמנו עוד ועוד שכבות לבוש, מגבילים את טווח התנועה שלנו, כשלפתע נשמע רשרוש קל מן החדר. אני נכנס פנימה. המלצר הצעיר, פסוק השיניים, מחדר האוכל עומד בדלת. בידיו כמה בולי עץ ועל פניו משוחה הבעה של חוסר הבנה בסיסי. הוא בא להדליק את הקמין. קוראים לו אבנר. בשעה שהוא רוכן אל מול הקמין, ממולל עלי דקל יבשים וקליפות של גזעי הדרים כדי להצית את האש, אני מדובב אותו מעט.
כרגע הוא היחיד שגר בחאן, הוא מספר. עופר, הבעלים של המקום, בעצם לא צריך אותו כאן. אבל הוא לא יכול לעזוב. הוא פשוט התאהב במקום. אז בינתיים הוא מקבל רק "חצי משכורת". גם מקום קבוע לישון אין לו. יש איזו בקתה בקצה המחנה שבעיקרון שייכת למתנדב שהתגורר פה פעם, אבל לא ברור אם יוכל להשתכן בה. אפילו הערב אינו יודע היכן יניח את ראשו. המקום די מלא.
הוא מספר על הקיבוץ שבו גדל. בכל פעם שאני שואל אותו דבר מה, הוא מביט בי והאש בקמין גוועת. כשהוא שב אליה, הוא אינו מופתע, אלא מתחיל מחדש למולל את עלי הדקל, לסדר את העיתון, לשבור את קליפת העץ. לא, איש לא לימד אותו להדליק אש. זה משהו שתופסים לבד. "בסוף הכל נשרף", הוא אומר.
כשהוא מספר על עדר העזים האורגני של מייסדי עזוז, דרור וסיליה (שולה), אני שואל אם חלב פעם עז. בוודאי שהוא חלב! הוא קורא. זה החלב הכי טעים. במיוחד אם שותים אותו בדיוק ברגע שהוא עוזב את העטין.
אתה שותה ישירות מהעטין? אני שואל.
לא, בשביל מה? עדיף להשתמש בכוס.
וכמה משיכות עטין צריך כדי למלא כוס?
אבנר תולה בי את עיניו. "זה תלוי בעז", הוא אומר.
אני מפציר בו לחשב.
"זה בערך 12 משיכות", הוא אומר לבסוף, "אבל אני לא רוצה להתחייב".
הוא לובש סווטירט ומכנסיים ששרוולם קרוע מעל השוק. הוא מניח על בשרו החשוף את ידו, לחממו. האש עדיין לא נתפסה. רק כעת אני מרגיש בשל לשאול אותו: מה קורה בגבעת הכתובות?
אבנר מחייך. הוא ביקר במקום פעמים רבות. לא, לא צריך גמל כדי להגיע אליו. זה במרחק של עשר דקות הליכה מהחאן. יש שם הרבה ציורים מעניינים. בעיקר של חיה מוזרה, שחוזרת הרבה פעמים.
וראית את הסמלים המיניים בני 50 אלף השנים?
שוב חיוך תם עולה על פניו. "אי אפשר לדעת מה צוייר שלשום ומה צוייר לפני שנה", הוא אומר, "אז בטח שאני לא יודע לגבי 50 אלף שנה".
אט אט אני מתחיל להבין שמשהו פה אינו כשורה.

* *

בלילה כל בגדינו כבר ערומים על גופנו. אני מעוטף גם בשמיכת צמר עיזים שרכשתי בהרי ההימלאיה, ובכל זאת קר. אנחנו יוצאים מהמרפסת ומתחילים לצעוד אל תוך המדבר. האדמה והשיחים מוארים באור ירחי בהיר, חלוש. אני מביט בחצי הירח ומנסה לגרש מראשי את המראה של חצי מנת פלאפל. הדימוי הגס הזה רודף אותי מאז ילדותי, אינו מרפה!
אנחנו מתרחקים מהמחנה, פורסים שמיכה דקה על הקרקע ונשכבים עליה. האדמה קפואה, מעבירה גלי צינה דרך הבגדים. כיפת הרקיע מתנשאת מעלינו – גבוהה מאוד במרכז, נמוכה בקצוות. הכוכבים בוהקים בה. אני מתמקד בכוכב הבוהק ביותר, מנסה לספור את קרניו. יש בין שמונה לשתיים-עשרה, וכל אחת מהן מתפצלת גם היא באופן שמזכיר פתית שלג.
ולפתע נשמע צרור יריות.
אבנר הזהיר אותנו עוד קודם שדבר כזה יכול לקרות, אך לדבריו אין מה לדאוג. אנחנו פשוט לא רחוקים מעזה. היריות נמשכות בעלטה. חופשה. ליאור צוחק. "מזל שלא שומעים את האנשים צועקים 'איה! איה!'", הוא אומר.
בדרך חזרה אל החדר, אני משתרך אחרי יוני. הוא מדלג מעל נקיק קטן שחרצו מי השטפונות, ופתאום אני מרגיש את הרעד מקפיצתו עובר מהאדמה אל תוך רגליי. אני מבקש ממנו לקפוץ שוב. האדמה שוב רועדת, כאילו אנו עומדים רק על שכבה דקה ומתחתינו יש חלל עצום וריק.

**

בבוקר אני מתעורר בחדר החשוך. הקמין כבה בלילה וקור דק עומד בחלל. כולם עדיין ישנים. אני נחלץ מן המיטה ויוצא אל המרפסת, ושוב זה קורה מבלי שיש לי שליטה על כך: אני מתחיל לצעוד אל המדבר, לכיוון הכללי של גבעת הכתובות.
רוח קרה ושמש חמה על פני.  באור אפשר לראות שהחאן נמצא בפתחו של ואדי. אני צועד במורדו על החול המהודק. גללי גמלים בכל מקום. השיחים נמוכים, רובם קוצניים, אך ענפיהם נתלשים בקלות, ללא כל מאמץ. יש כאן כעשרה סוגים של צמחים. כולם מוותרים על איבריהם ללא מאבק. איני מזהה אף לא אחד מהם, אך מזדהה עם זה שגבעולו עצי ועליו הם כאצבעות בשרניות ארוכות, צהבהבות. אני לוקח דגימות מכולם כדי שיוני יוכל להגדירם במחנה.
אולי בשל ההתעסקות עם השיחים, עדה של זבובים קטנים מתחילה לעקוב אחרי. אני רץ כנגד הרוח להיפטר מהם. חמש חוגלות מתעופפות במשק כנפיים מן השביל למראי, אך הזבובים עדיין איתי. אולי זה הסווטשירט האדום שלי? אני מוריד אותו, מגלגל לכדור ודוחף מתחת לחולצה הקצרה שמתחתיו, להסתירו. הזבובים עדיין כאן. בטני הגדולה משתלשלת לפני. הזמזום הטורדני!
תל קטן, מכוסה אבנים קשות, נפרס מולי. האם זו גבעת הכתובות? אני מטפס עליה בהילוך איטי, מחפש את הכתובות הקדמוניות. האבנים חלקות. על חלקן אפשר לראות שרבוטים קלושים, רובם בערבית, אך איני מוצא כאן שום דבר בעל משמעות. אני ממשיך לסרוק את הסלעים עד לגבעונת הסמוכה, לשווא.
ופתאום אני שם לב שהחאן נעלם מעיני. נסחפתי. רק המדבר סביבי – ועמדת הצבא הרחוקה, ממנה בקעו אמש היריות. פחד סתום ממלא אותי, ואני מתחיל לחזור באיטיות על עקבותיי. תוך רגעים ספורים ארובותיו של החאן נגלות מולי שוב. אני נעצר ומביט בהן ממרחק, מנסה להרגיש כיצד הפחד נעלם.
הבעיה היא שהוא מתחזק.

* *

בצהריים אחרוני האורחים עוזבים את החאן. נטע והצעיר מהגמלים, זה המשווע להתעטשות, מנקים ומאבקים את המזרונים והשטיחים. אני עומד מול החלון הפתוח אחד החדרים ומתבונן בהם במלאכתם. אני מרגיש שיש ביניהם קשר סמוי. תנועותיהם מתואמות. כשאני שואל אותם על גבעת הכתובות רעד סמוי עובר בם.
לא מצאת את הכתובות? מזדקף הבחור מהשטיח שהחליק.
לא!
עווית מוזרה של צחוק חולפת על פניו. "אי אפשר לפספס את זה", הוא אומר, "לא ראית למעלה? את הציור של החיה? זה שחוזר על עצמו?"
איפה? אני שואל בקול קשה.
נטע שכל העת עמדה בצד, קפואה באמצע תנועה, מתעוררת פתאום לחיים, יוצאת להגן עליו.
ותחפש גם את הדורבן, היא מתערבת בשיחה, מסיטה את הנושא שלה – מצאתי שם מחילה של דורבן לא מזמן. בצד הצפוני-מערבי למטה יש מחילה.
אני סוגר את החלון בשאט נפש ונפנה מהם בחזרה אל המרפסת שלנו.
* *
יוני לא מצליח לזהות אף אחד מהצמחים שהבאתי לו. הוא אוחז פרח מדברי יבש, מסובב אותו בין אצבעותיו, מנסה לטעון שמדובר בשומר. הוא טועה.
זה לא שומר. שומר הרבה יותר גדול בדרך כלל.
אז אני לא יודע, אומר יוני וחוזר אל התשבץ שלו.
מהבוקר שלושתם מנסים לפתור תשבץ היגיון. עכשיו הם מנסים למצוא את הפתרון להגדרה "דר' לילי פרידמן'", מפריחים שטויות לאוויר.
אני נשכב בייאוש בערסל, בוהה אל המדבר, מקלף לעצמי קלמטינה אחר קלמנטינה ובולע את הפלחים הקטנים. מול עיני עולה שוב ושוב תמונת שפתיו של רוכל הגמלים מתהדקות בעודו מכה את המזרונים להעלות מהם אבק.
דממה עומדת בחאן.
* *
אחר הצהריים אני שוכב על דרגש עץ, מביט בנטע עוברת בצעדים מדודים עם מגרפה, מסרקת את אבני החצץ הזעירות בחצר המרכזית של החאן. היא אוחזת במוט בעדינות וצועדת לאט. נדמה שכל חייה עברו עליה כך.
כשהיא עוברת לצדי אני עוצר אותה בקריאה. היא ניגשת אלי. אני שואל שוב על הדורבן.
מה, ראית אותו? היא שואלת.
לא, אני אומר, ראשי שעון על כרית מאובקת, לא יצאנו מפה היום.
נשענת על המגרפה, נטע מספרת לי שדורבנים חיים בזוגיות מונוגמית. "אם אתה רואה דורבן הולך לבד אתה יכול להיות בטוח שהוא אלמן", היא אומרת, "אחרי שבן הזוג שלהם מת, הם לא מוצאים לעצמם בני זוג חדשים".
והדורבן בגבעת הכתובות, הוא אלמן?
נטע מושכת בכתפיה, חוזרת לגרור מאחוריה את המגרפה. "אין לי מושג", היא אומרת ומתרחקת ממני, "באמת שאין לי מושג".
אבל בקולה אני שומע משהו אחר.
* *
נטע לא מספיקה להתרחק ממני מספר צעדים, ופתאום טרנזיט מהודר עוצר במגרש החנייה. מתוך ענן האבק שהקים יוצאים ארבעה גברים ושתי נשים. הם דוהרים לכיווננו, מטשטשים את השבילים הקטנים שסימנה נטע. לפני שיבחינו בי, אני חומק מהמקום, נמלט אל המרפסת שלנו.
אבל הם באים בעקבותיי, יוצאים מהמרפסת של החדר השכן: צלם שתקן, צלמת גבוהה ואשה בעלת שיער צבוע במעיל שחור ועם עור פנים מבריק משומן. השאר ממתינים כנראה בחוץ. זו "שעת הקסם", רגע לפני שהשמש שוקעת: האור עכשיו כתום ורך, מייצר תמונות מופלאות. הצלמת פועלת במהירות, פוקדת על האשה לעמוד בתנוחות שונות. היא משתמשת ברוסית מהירה, תמציתית, אבל גם – ובעיקר – בשריקות ומצמוצי שפתיים. והאשה עושה כל מה שהצלמת מצווה עליה: נשענת על קיר הבוץ במחווה סמי-אירוטית, מדמה קריאת עיתון נינוחה על כורסת הקש, מביטה בצמצום עיניים אל האופק.
אך בין תמונה לתמונה מתחילה להתגנב ללבי התחושה שיותר משהצלמת מעוניינת לצלם את האשה צבועת השיער, היא מנסה לצלם אותנו. ואז אני תופס אותה, בין שוט לשוט, מכוונת את המצלמה אלינו. אני מכווץ את גבותיי – ולפתע היד שלי נשלחת כמו מאליה, לופתת את המצלמה שלי, ובלי שאני מבין מה קורה, אני כבר עומד ומצלם את הצלמת, הצלם והדוגמנית שלהם.
תוך רגעים ספורים, מתפתח קרב. אנחנו קרבים זה לזה. הם משימים עצמם כלא מבינים אנגלית. הדוגמנית עדיין נשענת על הקיר כשהצלם מתקתק אינספור צילומים שלי, לצלילי שריקותיה של הצלמת.
ואז, באבחה אחת, בתיאום מושלם, הם מסתלקים משם.
אני ממתין כמה רגעים, ואז דולק אחריהם. כשאני יוצא מהחדר, אני רואה שגם נטע נעלמה. הרחבה מסודרת ומגורפת. אנחנו לבד פה. לגמרי לבד.
* *
רגע לפני שהשמש תשקע אני מצליח לגרור את גיא, ליאור ויוני אל גבעת הכתובות. אולי בחברתם אצליח למצוא משהו בעל ערך. הנוף פה משוגע, לא ברור. נדמה ששכחתי כבר כל מה שלמדתי בשיעורי הגיאולוגיה באוניברסיטה. אפילו את סוג האבנים אני לא מצליח להגדיר: מה זה – בזלת או צור? קירטון או כורכר? מה זה צור בכלל?
אני צועד לאט לעבר השמש, מסביר ליוני שלפני כמה מאות אלפי שנים היה פה שיטפון בוצי גדול, שגרר הנה אבנים ממרכז אסיה. כשאנחנו מטפסים על גבעת הכתובות ורואים אבנים שלבן קשה וכהה יותר לעומת ההיקף הלבן והרך, אני מסביר זאת בהתפרצויות געשיות. ארובות קטנות של לבה נפערו אל תוך הבוץ, והתבוללו בו. מה שמסביר אולי את העובדה שחלק מהסלעים הם ספוגיים, מלאי חללים.
עוד יומיים, בארוחת ערב בתל אביב, עפרי ישמע את התיאוריה ויעווה את פניו. "יואש, תסלח לי", הוא יקרא, "אבל אתה מדבר שטויות!"
אני יודע. אני יודע.
במעלה הגבעה התרמית כבר ברורה: אין פה כתובות פרה-היסטוריות או כתובות ביזנטיות. אף ציור לא היה שורד פה כל כך הרבה שנים. ספק אם הגבעה הזאת בכלל היתה קיימת לפני אלף או אפילו 300 שנה. כך או כך, אני לוקח אבן גיר וחורט על הסלע איור של גבר עם שלושה פרחים שיוצאים מאיבר מינו. הוא יימחק, אני מעריך, תוך שבועות ספורים.
אחר כך אנחנו מוצאים את מאורת הדורבן. בפתחה מוטלים על החול שני קוצים שנפלו ממנו וכמה גללים יבשים, עתירי סיבים. מדוע שני קוצים? מדוע צואה? האם יש כאן שני דורבנים או דורבן אחד? אני מרגיש גדוש, עולה על גדותי, לא מבין כלום!
אנחנו חוזרים אל פסגת הגבעה, יושבים על הסלעים הקשים, בין הכתובות המזויפות, ומתבוננים בשמש שוקעת. ליאור מקלף לנו פומלה ואנחנו אוכלים אותה כמו קופים, עם השיניים.
* *
בלילה אנחנו יושבים עם אבנר ועם טל, המבשלת של המקום, שהגיעה במיוחד מעזוז כדי להתכין לנו את ארוחת הערב, לצד מדורה גדולה. אבנר קולה חצילים בתוך האש.
"אני אוהב את הסוף של החציל", הוא אומר כשהוא מגיש את הגבעול האחוז עדיין בבשר הירק אל פיו, "זה כמו לאכול תמנון".
אכלת פעם תמנון?
"לא", הוא אומר.
המדורה יוקדת. אנחנו נשכבים לצדה. טל מספרת שכשהיא נוסעת בכביש לעזוז מדי פעם אורות המכונית נופלים על דורבן. "זה מדהים", היא אומרת, "פתאום, בבת אחת, כל התחת שלו נפתח, כמו טווס, עם הקוצים והכל. כל התחת שלו נפתח!"
אחר כך היא מספרת שהמקום עשוי לא רק מבוץ, אלא מבוץ מעורב במלט. "בגלל שזאת היתה פעם היאחזות, המבנים פה בנויים על משטחי בטון", היא אומרת. "ואם הם היו עשויים רק מבוץ הם היו מחליקים ומתפרקים, אז עירבבו את הבוץ במלט".
לא ציורים פרה-היסטוריים ולא ביזנטיים, אם כך, אלא בסיס צבאי שנבנה מחדש בבוץ. אבנר שולף גיטרה ומתחיל לנגן בזהירות. אצבעותיו מרובעות הציפורניים. הברק של עורו המוחזר מן המדורה. אנחנו שוכבים דוממים ליד האש הגדולה. איש אינו רוצה לומר דבר. החום מרפה את הגוף. אני שרוע. טל נרדמת ראשונה, מתחילה לנחור נחירות קלות. אחר מצטרפים אליה כולם.
זו שינה בציבור, אני מנסה להרגיע את עצמי, זו בסך הכל שינה בציבור.