― מסעות, מסות, סגנון וספרים ―

אז קראתי לאחרונה בספר "פרוייקט הפסז'ים" של וולטר בנימין. נכון שמדובר בספר של למעלה מ-800 עמודים וזו בהחלט כמות מלחיצה שלא כל כך נח להחזיק ביד, אבל למרות הכל, אני באמת ממליץ לכל אדם לקרוא אותו! זה ספר יפה ומרגש כל כך!  ובכל מקרה, הספר בנוי מאפוריזמים ומקטעים ככה שהוא די חלק לצליחה. וכמה רעיונות יפים יש בו על עירוניות ומודרניות ומרקס! אז עד שכולם יקראו אותו, לא יכולתי שלא לתרגם בזריזות כמה מהאפוריזמים היותר יפים, למרות שבאמת, יש כזה עושר בספר הזה שזו רק נגיסה קטנה. האפוריזמים שתרגמתי נלקחו בעיקר מתוך שלושת הפרקים הרלוונטים יותר לבלוג, "שיעמום", "בטלה" ו"שיטוט", אף על פי שהדבר הבאמת ראוי לעשותו היה לתרגם את כל הספר ולהעלות אותו כפוסט אחד, שנמשך לנצח.

————————

שיעמום

אין דבר שמשעמם יותר את האדם הממוצע מאשר הקוסמוס. לכן החיבור העמוק בין שיעמום למזג האוויר. ולכן, כמובן, מזג האוויר הפך לנושא שיחות סרק.

רק מי שגדל בעיר הגדולה יכול להעריך את מזג האויר החורפי שלה, מזג אוויר ערמומי שגורם לנו להגות בילדותנו המוקדמת. גשם גורם להכל להראות נסתר יותר, הוא הופך ימים לא רק לאפרוריים אלא גם לאחידים. מבוקרו עד ערב יום גשום, אדם יכול לעסוק בדבר אחד בלבד – לשחק שח, לקרוא, להתווכח, בעוד שיום שמש מציל את השעות ומבלבל את החולם. לכן האחרון חייב לטפל בימי הקיץ תוך תחבולה – הוא חייב לקום מוקדם למדי, כמו הבטלנים הגדולים, הרוחצים הקבועים והנוודים: החולם חייב לקום לפני שהשמש מתעוררת.

העבודה המשעממת במפעל כבסיס הכלכלי של השיעמום האידאולוגי של המעמדות העליונים.

אצל בודלייר הפתרון לשיעמום הוא ההמון. "כל אדם שיכול להיות משועמם בתוך ההמון הוא טיפש! הוא טיפש ואני בז לו!"

בכדי לתפוס את חשיבות החידוש, צריך ללכת אחורה לחידוש כפי שהוא מופיע בחיי היומיום. למה כולם רוצים לחלוק את החידוש האחרון עם אנשים אחרים? כדי לגבור על המתים, עבורם כבר לא מופיע שום דבר חדש באמת.

המשוטט

שכרון משתלט על האדם שהולך ארוכות וללא מטרה ברחובות. בכל צעד ושעל, ההליכה צוברת מומנטום: פיתוי החנויות, המסעדות והנשים המחייכות הולך ומתעמעם, ולעומתם גדל כח המשיכה הממגנט של קרן הרחוב הבאה, של עלווה רחוקה, של שם רחוב. ואז מגיע הרעב. האיש שלנו לא רוצה שום קשר למגוון האפשרויות שמציע  הרחוב כדי להשביע את רעבונו. כמו חיה סגפנית, הוא דוהר דרך רובעים לא מוכרים, עד שמותש לגמרי, הוא מדדה אל חדרו, שמקבל אותו בקרירות ולובש הבעה משונה.

פאריז ייצרה את המשוטט. מוזר שזו לא היתה רומא. הסיבה? האם החלימה עצמה תופסת את דרך המלך ברומא? האם העיר הזו לא מלאה מדי במקדשים, בכיכרות סגורות, במונומנטים לאומיים כדי שתוכל להכנס כולך בעזרת  אבן של מדרכה, שלט של חנות, כל צעד או שער לחלום של עובר האורח? גם אופיים הלאומי של האיטלקים קשור לעניין. אלו לא הזרים כי אם הפריזאים עצמם שהפכו את פאריז לארץ המובטחת של המשוטט – "נוף שנבנה עבור חיים בלבד", כפי שהופמאנשטאל אמר פעם. נוף – זה מה שפאריס הופכת להיות עבור המשוטט. או ליתר דיוק – העיר מתחלקת בשבילו לקצוות דיאלקטיים. היא נפתחת לפניו כנוף, אפילו כשהיא נסגרת סביבו כחדר.

אנחנו יודעים שתוך כדי השיטוט, זמנים שעברו ומקומות רחוקים חודרים לנוף ולרגע הנוכחי. כשהשלב המשכר והמקורי הזה מופיע, הדם מתחיל להלום בוורידים של המשוטט המאושר, לבו מתקתק כשעון, והעניינים מתנהלים כפי שהיינו מדמיינים זאת באחת מאותן תמונות מכניות שבמאה התשע עשרה זכו לפופלאריות רבה, המתארות בקדמת התמונה רועה צאן מנגן בחליל, בצד שני ילדים נסחפים במוסיקה, ברקע זוג ציידים במרדף אחרי אריה ובסוף רכבת קטנה חוצה גשר.

הדרך הטובה ביותר, בזמן נמנום, לתפוס את אחר הצהריים ברשתו של הערב היא לעשות תכניות. המשוטט מתכנן.

דיקנס מתלונן במכתביו כי בזמן נסיעה, הוא לא יכול לכתוב בלי רעשי העיר.

מוסה פעם כינה את הרחובות ששוכנים מאחורי תאטרון ה"וראייטי", רחובות אליהם משוטטים כמעט ולא מגיעים – "האינדים המזרחיים".

העיר היא התגשמות החלום העתיק של האנושות, המבוך. זו המציאות לה המשוטט, בלי לדעת זאת, מקדיש את עצמו.

הנופים הבלתי נשכחים, שכולנו נזכרים בהם כשאנו עוצמים עיניים הם לא הנופים שראינו בעזרת ספר הדרכה, אלא המראות שלא הבטנו בהם ולא חיפשנו, המראות שראינו כשהלכנו בזמן שחשבנו על דברים אחרים, על חטא, או פרשיית אהבה, או איזה עצב מן הילדות. אנחנו יכולים לראות את הרקע עכשיו בגלל שלא ראינו אותו אז. דיקנס לא הטביע את המקומות האלו במוחו – הוא הטביע את מוחו במקומות האלו (ציטוט של צ'סטרטון)

בדמותו של המשוטט מופיעה דמותו של הבלש. המשוטט דורש לגיטימציה חברתית למצבו. התאים לו מאוד לראות את עצלותו מוצגת כחזית מתעתעת, שמאחוריה, במציאות, מתחבאת תשומת לב ממוסמרת של משקיף שלא יתן לפושע הבלתי חושד לחמוק ממבטו.

אמפתיה עם הסחורה היא אמפתיה, בסופו של דבר, עם ערך החליפין עצמו. המשוטט הוא הוירטואוז של האמפתיה הזו. הוא לוקח את מושג השוק עצמו לטיול. בדיוק כמו שהגבול של המשוטט הוא הכל-בו, הגילום האחרון של המשוטט הוא מוכר הסנדוויצ'ים הנייד.

בסיסי לשיטוט הוא הרעיון שפירות הבטלה יקרים יותר פירות העמל. המשוטט, כידוע לכולם, עורך "מחקרים".

בטלה

הצעה יפה: להשתמש בחלק מהכנסות הלוטו של המדינה כהכנסה למהמרים שעברו גיל מסויים.

ישנם שני מוסדות חברתיים בהם הבטלה מהווה חלק אינטגרלי – עיתונות וחיי הלילה. שניהם דורשים צורה ספציפית של כוננות לעבודה. והצורה הספציפית הזו היא בטלה.

הבטלה מבקשת להמנע מכל קשר לענף העבודה של הבטלן, ובאופן כללי יותר לתהליך העבודה כולו. זה מה שמבדיל אותה מהפנאי.

המשוטט האמיתי, זה שמקבל שכר, הוא מוכר הסנדוויצ'ים הנייד (אגב, לדעתי היום זה כבר מחלק הפליירים. אין יותר מוכרים סנדוויצ'ים ניידים ברחובות, רק במרכזי משרדים)

אלוהים יצר את העולם, ורק אז נח. זה המודל של הבורגנות עבור הבטלה.

הסטודנט אף פעם לא למד מספיק, למהמר אף פעם אין מספיק כסף והמשוטט אף פעם לא ראה מספיק. יש לו תמיד עוד משהו לראות. לבטלות יש משך בלתי מוגבל שמבדיל אותה מהתענוגות החושיות הפשוטות.