על החיים האלגנטיים – תרגום למכתמים מאת בלזק
מאת יר"פ
מוגש לכם בזאת תרגום פרי עטי למיטב האפוריזמים מתוך חיבורו הקצר והיפיפי של בלזק "על חיים אלגנטיים". כמעריץ גדול של בלזק, אני יודע שהעולם האלגנטי העסיק את הגאון כמעט בכל ספריו (על העיר פאריס, בכל אופן) והיווה עבורו את הגילום הטוב והיעיל ביותר של תמצית התקופה – ראשית ואמצע המאה התשע עשרה בצרפת. אני חושב בעיקר על הספר המושלם "אשליות אבודות", שהוא מין רומן חניכה. אבל החניכה אצל בלזק היא לא החניכה של גתה, הגיבור בה, שלא כמו וילהלם מייסטר, לא רוצה להפוך לבן תרבות בורגני מכובד, נשוי, בעל פירמה. החניכה ב"אשליות אבודות" היא כניסה אל העולם האלגנטי – הגיבור, לוסיאן, לומד במהלך הרומן איך להתלבש, איך לשוחח, איך להונות ולשקר ואיך להרכיב אמרות כנף שיראו כאילו הומצאו בו במקום. אלא שאלגנטיות, כותב בלזק באחד האפוריזמים שלו, היא לא דבר נרכש. היא לא דבר שאפשר ללמוד ולכן היא לא דמוקרטית ופתוחה לכל. זו תכונה שנולדים עמה. כלומר, רק אחרי שלמדת להיות אלגנטי, הבנת שבעצם תמיד היית כזה. אין לי כל כך חשק להרחיב בנושא בבלוג, בעיקר כי זה נושא שאני די מתעסק בו מדי יום במסגרת פעילותי האקדמית, אבל אחתום את ההקדמה הזו בסיפור קצר. בשל אותה פעילות אקדמית, קראתי סוף סוף את רומן החניכה הגנדרני הנודע ביותר, "פלהאם או הרפתקאותיו של ג'נטלמן". מדובר ברומן שולי, חסר חשיבות, בן 500 עמודים גדולים של אנגלית מיושנת. הרומן התפרסם בשל פרק אחד, קצר (אותו תרגמתי פעם לבלוג שחלקתי עם פרדי, "המוח"), ובו אפוריזמים, די דומים לאלו שמובאים פה לפניכם, שאמורים לספק מעין ספר חוקים לגנדרן. אבל כמובן שלא יכול להיות ספר חוקים לגנדרן. וזה הדבר המצחיק שגיליתי כשקראתי את הפרק הזה, המפורסם, בתוך ההקשר של שאר הספר. תמיד חשבתי שהפרק הזה הוא מעין עצות שנותן גנדרן זקן לפלהאם, הגנדרן הצעיר. אך זה לא המצב. אלו הם דווקא חוקים שכותב פלהאם, הגנדרן הצעיר, בעודו חניך, עבור עצמו! ממש כמו הברון מינכהאוזן, ששולה את עצמו מתוך הבור, תוך משיכת שיערו שלו. אה, ודבר אחרון – החיבור הקצר של בלזק הוא בעיקר טקסט רציף, כשהאפוריזמים המוביאים בו הם מין מסקנות של הפסקאות הארוכות יותר, כמו אגוז הקשיו הבודד, שעומד בקצהו של שיח שלם. לא תרגמתי את כל האפוריזמים, רק את אלו שנראו לי מצחיקים ויפים במיוחד, אבל מה שמעניין הוא שלמרות שהדיון הזה במהי אלגנטיות יוצא מתוך שיחה (דמיונית, נדמה לי) שעורך בלזק עם "בו" ברומל – הגנדרן המפורסם ביותר, שסיים את חייו בגלות עצובה בצרפת -, אחד האפוריזמים שלו קובע שהדנדיזם הוא כפירה בחיים האלגנטיים. זה די הפתיע אותי כשקראתי את זה בספר, אבל חשבתי על זה קצת, ונדמה לי שבלזק מתכוון לכך שדנדיזם הוא במובן רב מראית עין. הוא משחק. הוא מכוון כולו ליצירת רושם. יש בדנדיזם משהו מאוד לא אורגני ולכן קפוץ. ובמובן הזה, הוא לא אלגנטי. ובאמת, אני לא יודע אם ברומל עצמו היה מגדיר את עצמו כדנדי. הוא היה הוא, באופן טבעי. רק מי שחיקה אותו, ובא אחריו, היה כבר דנדי. אני חושב על ההבדל בין קוונטין קריספ לג'ורג' קלוני. אני די בטוח מי מבין השניים הייתי מעדיף להיות (ג'ורג' קלוני, כמובן. שדרך אגב, פעם ישנתי ברומא באותו מלון שבו הוא ישן. אני יודע את זה כי באתר המיושן שלהם היתה תמונת פפארצי ענקית שלו, מופתע, בלובי).
—————————————————————————————-
ייעודו של האדם המתורבת, כמו גם של הפרא, הוא לנוח
מנוחה מוחלטת מייצרת דכדוך
חיים אלגנטיים הם, במובן הכללי ביותר, אמנות הפיכת המנוחה לשוקקת
אדם המורגל בעבודה לא יוכל להבין את החיים האלגנטיים
לא מספיק להפוך או להוולד עשיר בכדי לנהל חיים אלגנטיים: זה משהו שצריך להרגיש
אדם נהיה עשיר, אך הוא נולד אלגנטי
הקמצן הוא השלילה (של החיים האלגנטיים)
כל אדם שלא מבקר את פאריס מפעם לפעם, אף פעם לא יוכל להיות אלגנטי לגמרי
לטוב יש סגנון אחד, לרשע אלף
העקרון הבסיסי של אלגנטיות הוא אחדות
אחדות הינה בלתי אפשרית בלי – נקיון, הרמוניה ופשטות יחסית
אדם מכיר את מחשבותיה של המארחת ברגע שחצה את דלת הכניסה לביתה
האפקט הבסיסי ביותר של אלגנטיות הוא הסתרת האמצעים
מותרות ורהב תמיד יהיו יקרים פחות מאלגנטיות
אדם בעל טעם חייב לדעת תמיד איך לצמצם את צרכיו למינימום
שפע של קישוטים ועיטורים פועל נגד האפקט הרצוי
ריבוי של צבעים תמיד יהיה בטעם רע
אלגנטיות שנלמדה לאלגנטיות אמיתית, היא הפאה הנוכרית לשיער
ולכן – דנדיזם הוא כפירה בחיים האלגנטיים
לבוש הוא הדרך של החברה להביע את עצמה
הכפרי מכסה את עצמו, העשיר והטיפש מקשטים את עצמם, והאדם האלגנטי מתלבש.
הבגדים עצמם לא משנים כמו הדרך בה לובשים אותם (משפט נפלא של בלזק עבור קורבנות אופנה)
כל מה שמכוון לאפקט הוא בטעם רע, כמו גם כל מה שהוא סוער ונרגש
אם מביטים בך מקרוב, בתשומת לב, אז: אתה לא לבוש טוב מספיק, או לבוש טוב מדי
.קרע הוא חוסר מזל, כתם הוא רוע לב והפקרות
תגובות
תודה על הבלוג ועל הפוסט, עשית לי חשק לקרוא בלזק (ולחזור לפאריס, אבל את זה, למרבה הצער, לא ניתן לספק בביקור בספריה).
וניטפוק: וזה הדבר המצחיק שגיליתי כשקרתי את הפרק הזה, המפורסם, בתוך ההקשר של שאר הספר. (חסרה א)
התגובה שלך מאת רוני — יולי 11, 2011 @ 5:34 pm
תודה, תיקנתי!
התגובה שלך מאת יר"פ — יולי 11, 2011 @ 7:01 pm
הקשיו לא גדל על שיח, אלא על עץ, וזה נראה ככה: http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/5/54/Twin_Cashews_From_Kollam_Kerala.jpg
התגובה שלך מאת שחר — יולי 11, 2011 @ 10:01 pm
טעות שלי. זכרתי שסיפרת לי על שיח. למה האגוזים נראים על העץ כדלעות קטנות?
התגובה שלך מאת יר"פ — יולי 12, 2011 @ 1:44 am
אגב, הייתי מעדיף שהכפרי לא יכסה את עצמו
התגובה שלך מאת יואש — יולי 12, 2011 @ 12:21 pm
לא יודע, אולי עניין של פרופורציה
התגובה שלך מאת שחר פ. כסלו — יולי 13, 2011 @ 12:54 am
ממתק,
התגובה שלך מאת אלון — יולי 18, 2011 @ 2:11 am