― מסעות, מסות, סגנון וספרים ―

כשהבנתי, באמצעות עדכון באזז, שיואש נסע עד הודו, חמתי בערה בי. מיד שלחתי לו מייל נאצה – איך יתכן שאחד הכותבים החביבים עלי נסע ללא סיכום על רשימה ל"שמרן"? הוא בחר שלא להגיב, אך כעבור שלושה שבועות קיבלתי לתיבת הדואר רשימה קצרה וטובה פרי עטו, בתוספת שלל תצלומי זימה של נערים הודים רכים (הצפייה באלבום התצלומים הכרחית, כמובן, עבור חווית קריאה נכונה ושלמה). אני מצפה משאר קוראי הבלוג ללמוד מיואש, ולהפקיד מעתה והלאה בתיבת המייל שלי רשימות מסע, בלי הכנה מראש, ובלי דין ודברים.

ומכאן, הבימה כולה שלו:

————————————————————

תפקידו של התייר והפין שאכל אבטיח: טיול קצר לקסר-דווי ורישיקש

הוא האחרון לצאת מהמים. חבריו כבר עומדים על הגדה, מעבירים ביניהם מגבת, כורכים אותה על מותניהם, מחליפים מתחתיה במיומנות את תחתוניהם הרטובים בתחתונים חדשים. אריזה של ארבעה זוגות חדשים מוטלת לרגליהם, וכל אחד שולף לו אחד בתורו. לא ניכרת בהם מבוכה או ביישנות. איבריהם אינם מסבים להם בושה. נדמה שהמגבת היא מין הכרח שבנימוס.

והנה הוא, האחרון, היפה ביותר, יוצא אליהם. בלוריתו הלחה, המודבקת למצחו, שפמו הקלוש, חזהו הצר. התחתונים הכחולים נצמדים לגופו בכוח המים, מתווים את קווי המתאר של שרירי ישבנו. הוא מתכופף, מושיט את ידו אל המגבת, ואז – כנגד כל הסיכויים – מבחין בי.

אני יושב על המרפסת, בקומה השנייה של הגסט-האוס, מוסתר בסורגיו של המעקה. כבר שעות אני מעשן ומצלם את הגברים שבאים לרחוץ בגנגס הקדוש – הנהר האלוהי שהאל שיווה הוריד לעולם כדי להרוות את בני האדם, ומסנן אותו בשיערו כדי להחלישו; אחרת, עוצמתו היתה מחריבה את כדור הארץ. בהלה לא ברורה אוחזת בי. אני כמעט שומט את המצלמה. הנער וחבריו מביטים בי מלמטה, מחייכים. אני מפחד להסתכל עליהם, קם במהירות ממקומי. הם מנופפים לי לשלום בהתלהבות. אני נמלט אל תוך החדר.

חם ברישיקש. בצהריים כמעט בלתי אפשרי להיות בחוץ. האוויר עומד. ריח הביוב מתערבב בריח הקטורת למשהו סמיך. הזבובים אינם זעים. לעתים הם עפים באיטיות. בתוך החדר מאוורר התקרה מסתובב במהירות. יוני שוכב על המיטה באפיסת כוחות, מכוסה בציפית של שמיכה. רישיקש הולמת בו. כמו כל מי שמגיע לכאן בפעם הראשונה גם הוא חולה. יש כאן אפידמיה שעדיין לא אובחנה. הסטודנטים לרפואה שבדקו אותו – אחד מהם מישש לו את הבטן – אמרו שאין לשלול עדיין בין זיהום חיידקי, וירוס או טפיל.

מפתה אותי לחשוב שהמחלה הרישיקשית משנה את כל מי שלוקה בה. בפעם הקודמת שהייתי כאן שכבתי במיטה שבוע. אני מתיישב על המיטה לצדו. השיעול הטורדני שלי חוזר. אני משתעל, מותש. איני יכול לזוז. ועוד מעט אצטרך לצאת שוב החוצה, אל החום, לחצות את הגשר מעל הנהר, כדי לקבל מסאז' איורוודי.

"מה שלומך?" אני שואל את יוני ומניח יד על לחיו.

"תאר לך שהתנועה הזאת היתה הורגת אותי", הוא אומר, "היית נבהל?"

***

התייר אינו יכול אלא להשתאות. מצבו האידיאלי הוא מצב מתמיד של פליאה. הוא לא יכול להיות ביקורתי, למשל, נגד הרי ההימלאיה; או נגד האשה שנושאת על ראשה גזע כרות של עץ, צועדת זקופה במעלה השביל; או נגד הפרה המדולדלת שעומדת בצד הדרך, אוכלת שקית ניילון.

תפקידו של התייר, שיצא את ביתו ונסע מרחקים גדולים, הוא להתבונן. הוא אינו כובש, או משיח. הוא לא בא כדי לשנות דבר. מה שהוציא אותו מהבית הוא הצורך בחזיונות חדשים. הדבר הרגיל ביותר בעולם – דוכן מלפפונים העומד בצד הדרך ולידו מתגודדת חבורת צעירים שממתינים בחום בזמן שהרוכל טובל את המלפפון הענק במים, מקלף אותו במהירות, בתנועות קצרות, ומושיט להם אותו חתוך לאורכו, מתובל בתבלינים -  הדבר הזה, המתרחש אלף אלפי פעמים כל יום, הוא מזונו של התייר.

התייר נדרש לעיניים בתוליות, ולכן חשובה קלות תנועתו. לעתים הוא יעמוד ללא נוע שעות ארוכות, וברגע אחד יעופף. לו היה חיה, התייר היה פרפר טורף.

***

לפני שבוע, בדרך לאלמורה, ראינו מבעד לחלון הג'יפ את ההיביסקוס המקומי. מתוך הפרחים האדומים התלויים על השיח השתלשלו עמודי עלי יוצאי דופן: הם היו ארוכים בהרבה מאלו המוכרים לי, מוצקים יותר, צונחים כמעולפים מבין עלי הכותרת, עטורים בזר של אבקנים צהובים. הפיתוי היה מופגן: חסר בושה וחסר שימוש.

כי למרות הדלות, ענני האבק, האשפה – היופי בהודו אינו נדיר. בארץ של יותר ממיליארד בני אדם היופי הוא התגלות יומיומית תכופה; כמו רוכלי הפירות שיושבים כאן על דוכניהם בשילוב רגליים, בין הקלמנטינות הזעירות לכרוביות, כמו היו עוד פרי. בדרך הארוכה מדלהי להרי ההימלאיה, גם במקומות התלולים והנידחים ביותר, תמיד יהיה בית במרחק צעידה. הכל פה מאוכלס. אולי זו הסיבה שהיופי כאן נשחת מהר, עומד באוויר החם כמו ניחוח, ונעלם בגודש. אני מרגיש אותו גודש עכשיו את כל גופי, אך האם יש לו קיום מחוץ לתודעה?

כשאני חוזר מהמסאז', עורי מבריק משמן, אני נשכב מיד במיטה, ליד יוני החולה, וחולם על פין כחלחל. אבטיחים קטנים, פרוסים לרבעים, נישאים על גבי מסוע היישר לתוך הפין. הוא אוכל אותם מבלי לנוע. המסוע פועל זמן רב. האבטיחים כבר אינם פרוסים. הם נכנסים שלמים אל תוך הפין. אני רואה את הפין מהצד ומלמעלה, ופתאום אני מבין: זה אני. התייר.

***

הטבע התמסר לנו. יום לפני שעזבנו במפתיע את קסר-דווי ראינו סערה מתחשרת במרחק. גוש עננים שחור התקרב לעברנו באיטיות מפסגה סמוכה. שכבתי בשמש על מרצפות הגינה, הבטתי חליפות בברקים המתקרבים ובזחל שמצאתי והנחתי על קלף של נסיך לב אדום. גופו הדק של הזחל הקטן התקדם בפעימות, מתכווץ ונמתח בשעה שצעד על היד של הנסיך, התקרב אל הפה, התחבר אל השפם המסולסל, יוצר לו המשך, ואז המשיך במהירות אל העין, חוצה אותה בהילוכו. ופתאום קשת התגלתה בשמים. הזחל נפל מן הקלף אל המרצפת האפורה, נעצר, ואז המשיך בדרכו. רוחות עזות החלו לנשוב. גשם דק. הפרחים היטלטלו מצד אל צד. נכנסנו אל החדר, וכעבור דקות אחדות הכל חלף. הסערה המשיכה הלאה, כמו עברה אותנו, ובעקבותיה דילגה גם הקשת – היא נמתחה, כפולה הפעם, כמין הגזמה פראית, ממש מול דלתי.

הפליאה שולחת את התייר פנימה. זו התגובה הטבעית, הראשונה. הפליאה הולמת בו, והוא מבקש להיאחז בידוע, במוכר. החנווני בחנות המכולת פה – גבר גיבח ושקט כבן ארבעים – רגיל לארוז את קניותיהם של התיירים בארגזים. קנייה רגילה אצלו מתרחשת תמיד בכפולות: חבילות על גבי חבילות של ממתקים, דברי מזון, מוצרי טיפוח הנארזים בקפידה. "יפית", אני שומע פתאום קול של גבר צעיר נוחר מאחורי, כמו של אדם השקוע בחלום עמוק, "טונה! תקני גם טונה!"
"בשביל מה טונה עכשיו, מוטי?" משיבה יפית, "קנינו המון אוכל".
"טונה!" עונה לה מוטי, "אני ישלם על הטונה. שימי עשר טונה".

המכולת ההודית היא הזירה שבה התייר המערבי חש את הפלא בעוצמתו הגדולה ביותר. זוהי לא פסגתם המושלגת של הרי ההימלאיה שגורמת לכך; זהו גם לא פסל הפלסטיק הענק של האנומן קורע את בית החזה שלו, מואר בזרקורים מהבהבים ברם ג'ולה, על גדות הגנגס; וגם לא הקוף הזעיר שאוכל, ישוב על הארץ, קליפה של אבטיח בעוד אמו מכרסמת עוגייה למרגלותיו של עץ אורן. רק במכולת ההודית התייר רואה את הכסף שלו מתרבה, כמו נס.

***

ליאור לוקח אותנו למקום שבו עשה יוגה בשהייתו הקודמת ברישיקש. אבל את גווינדה התמיר, לבן השיער, החליף מורה אחר – שמנמן, נמוך, לבוש במכנסיי טריינינג צמודים ובגופייה, ועם שן קדמית שחורה. "תתמקדו בנשימה שלכם", הוא אומר לנו בתחילת השיעור, מצחקק, "הפכו להיות מי שאתם באמת, גוף ונפש, התאחדו עם הנשימה שלכם. הפכו לאחד".
אחר כך, במהלך מדיטציה קצרה הוא יפנה לתיירת גרמניה שיושבת לפני ויסב את תשומת לבה לכך שהגב שלה רועד. "זה הקונדליני שלך", הוא יאמר לה, "הוא מתעורר עכשיו".
"זה רק שרירי הגב שלי", מוחה התיירת, "הם פשוט לא מספיק חזקים".
המורה אינו מגיב לדבריה. "יש אנשים שמחכים חיים שלמים כדי שהקונדליני שלהם יזדקף כדי להגיע להארה", הוא מסביר לה, "והנה, לך זה קורה כבר בשיעור הראשון. את בת מזל! שימי לב כי הקונדליני שלך יכול להזדקף בכל רגע! תראי איך את רועדת".
התיירת מסמיקה, משפילה את פניה.
"אבל מה תעשי עם כל האנרגיה הזאת שתקבלי?" פתאום מרעים עליה המורה את קולו, כנוזף, "את בכלל יודעת מה לעשות איתה? את יכולה לשלוט בה או שהיא תשלוט בך?"
התיירת אינה עונה.
"אז תתרכזי חזק בעין השלישית שלך!" קורא לה המורה.

בימים הבאים, אחרי השיעור, אני אתקשה לסובב את הראש. במהלך אחת התנוחות המורה שאל אם אני "אשה בת 90", ותיקן את היציבה שלי. תוך רגע נתפס לי הצוואר – מצרף עוד חולי לרשימת החוליים שלי כאן, מחליש אותי אפילו יותר. את הגרמניה בעלת הקונדליני הרועד אני אראה שוב בפוג'ה, טקס שבמהלכו משלחים פרחים ונרות בוערים מעל פני הגנגס. גבר הודי יהיה כה שקוע בתיעוד המאורע בעזרת הטלפון הסלולרי שלו עד שידרוך בטעות על רגלה היחפה, והיא תצעק בכאב: "איי!"

האם לשם כך היא עשתה את כל הדרך מגרמניה לכאן – כדי לצעוק "איי" על גדות הגנגס? ההבנה צונחת בחזי כמו יריעה שחורה: האם באמת אין שום מקום מפלט בעולם הזה?

***

כמו בארץ, גם כאן המפלט היחיד הוא נס או קטסטרופה. לעתים לא ברור מהו מה. מול מקדש הינדי ברם-ג'ולה, בשעה שאנו שותים צ'אי על הספסל, ניגש אלי לפתע סאדו צעיר, עטוף בגלימה כתומה. עיניו השקדיות חורגות מפניו הרזות. זקנו הצעיר כמו מזדקף מסנטרו החלק. הוא מנופף בהתרגשות בעיתון הינדי מוכתם, מצביע על הכותרת הראשית, מגמגם משהו. הוא כמו נתון בעווית. מדוע בא דווקא אלינו?

אט אט אנו מבינים את דבריו: סאתיה סאי באבא, הגורו הנערץ ביותר בהודו – מי שהיה ההתגשמות האלוהית עלי אדמות – מת אתמול. אני ממאן להאמין לסאדו, אך מוכר הצ'אי מאשר את החדשה. מעבר למפעלי הצדקה שלו, סאי באבא ברא אינספור פעמים יש מאין: שעונים ותכשיטים פשוט הופיעו בידיו וניתנו למאמינים. והנה, הוא הלך לעולמו כמעט עשור לפני התאריך שבו ניבא שיעזוב את גופו. את הלווייתו שידרו בשידור חי בטלוויזיה.

משהו שדומה לעצבות – אולי זה אבל? – מתפזר בי. הסאדו הצעיר שואל אם אנחנו רוצים לקנות ממנו משהו לעשן.

***

השיווה לינגם – איבר הזכרות האלוהי של האל שיווה – נמצא כאן בכל מקום. מדובר בעמוד גלילי קצר, מעוגל בקצהו, שמזדקף בדרך כלל מתוך בסיס עגול. הלינגאמים מוצבים כאן במקומות רבים, לשימוש הציבור, ויש גם לינגאמים קטנים, עשויים אבן, פח או עץ הנמכרים בחנויות המזכרות. אני רוכש, במין התקף, כמה שחורים וכמה לבנים, עשויים מאבן מיוחדת, עדינה ושבירה.

אחר הצהריים, בטיילת שעל הגנגס, אני רואה גבר צעיר, רטוב, כורע ליד שיווה לינגאם החצוב בסלע. במנות קצובות הוא שופך על קצהו של הלינגאם מים מן הנהר. יש כאלו שנוסכים על האיבר האלוהי חלב, שמן, מניחים פרחים, אבל הוא רק שופך מים. אני מסתכל על גבו שזה עתה טוהר במים, על החוליות המתבלטות ממנו בשעה שהוא עוצם את עיניו ומתפלל, מטלטל את קערת הפח שבידו ומתיז שוב ושוב מים על האבן.

בלילה אתעורר מחלום: אני פותח מפעל שבו עבודת השיווה לינגאם נעשית באופן אוטומטי. פיפטות הנתונות בידיים רובוטיות מטפטפות טיפות מים מדודות על גבי פסלי לינגאמים זעירים מאוד. פסגת ההישגים של המפעל – יצירת פין אלוהי שניתן לראות רק במיקרוסקופ, ומעליו זולגות שברי טיפות.

***

בשדה התעופה, זמן קצר לפני שמטוסנו יוצא בחזרה לעמאן, יוני הולך לאיבוד. אני יוצא לחפש אותו, עובר בשירותים, עומד מול התאים המוגפים, קורא בקול רם וצלול: יוני! יוני!
איש אינו עונה. גבר הודי חינני שעומד אצל המשתנה מסב אלי מבט תמה ואז מחזיר אותו לזרם הבוקע מאיברו. המנקה הצעיר, הלבוש מדים כחולים, כובש את ראשו בקרקע. אני יוצא מן המקום, עובר לשירותי הגברים הבאים, דופק על הדלתות, קורא שוב ושוב ליוני, מתעלם מהנוכחים שמסתכלים עלי כאילו השתבשה עלי דעתי, שוכח שמשמעותו של השם בשפה המקומית היא פות.