פוסט אורח – רשמיו של יואש פלדש מטיול קצר בהודו (בתוספת אלבום תצלומי זימה)
כשהבנתי, באמצעות עדכון באזז, שיואש נסע עד הודו, חמתי בערה בי. מיד שלחתי לו מייל נאצה – איך יתכן שאחד הכותבים החביבים עלי נסע ללא סיכום על רשימה ל"שמרן"? הוא בחר שלא להגיב, אך כעבור שלושה שבועות קיבלתי לתיבת הדואר רשימה קצרה וטובה פרי עטו, בתוספת שלל תצלומי זימה של נערים הודים רכים (הצפייה באלבום התצלומים הכרחית, כמובן, עבור חווית קריאה נכונה ושלמה). אני מצפה משאר קוראי הבלוג ללמוד מיואש, ולהפקיד מעתה והלאה בתיבת המייל שלי רשימות מסע, בלי הכנה מראש, ובלי דין ודברים.
ומכאן, הבימה כולה שלו:
————————————————————
תפקידו של התייר והפין שאכל אבטיח: טיול קצר לקסר-דווי ורישיקש
הוא האחרון לצאת מהמים. חבריו כבר עומדים על הגדה, מעבירים ביניהם מגבת, כורכים אותה על מותניהם, מחליפים מתחתיה במיומנות את תחתוניהם הרטובים בתחתונים חדשים. אריזה של ארבעה זוגות חדשים מוטלת לרגליהם, וכל אחד שולף לו אחד בתורו. לא ניכרת בהם מבוכה או ביישנות. איבריהם אינם מסבים להם בושה. נדמה שהמגבת היא מין הכרח שבנימוס.
והנה הוא, האחרון, היפה ביותר, יוצא אליהם. בלוריתו הלחה, המודבקת למצחו, שפמו הקלוש, חזהו הצר. התחתונים הכחולים נצמדים לגופו בכוח המים, מתווים את קווי המתאר של שרירי ישבנו. הוא מתכופף, מושיט את ידו אל המגבת, ואז – כנגד כל הסיכויים – מבחין בי.
אני יושב על המרפסת, בקומה השנייה של הגסט-האוס, מוסתר בסורגיו של המעקה. כבר שעות אני מעשן ומצלם את הגברים שבאים לרחוץ בגנגס הקדוש – הנהר האלוהי שהאל שיווה הוריד לעולם כדי להרוות את בני האדם, ומסנן אותו בשיערו כדי להחלישו; אחרת, עוצמתו היתה מחריבה את כדור הארץ. בהלה לא ברורה אוחזת בי. אני כמעט שומט את המצלמה. הנער וחבריו מביטים בי מלמטה, מחייכים. אני מפחד להסתכל עליהם, קם במהירות ממקומי. הם מנופפים לי לשלום בהתלהבות. אני נמלט אל תוך החדר.
חם ברישיקש. בצהריים כמעט בלתי אפשרי להיות בחוץ. האוויר עומד. ריח הביוב מתערבב בריח הקטורת למשהו סמיך. הזבובים אינם זעים. לעתים הם עפים באיטיות. בתוך החדר מאוורר התקרה מסתובב במהירות. יוני שוכב על המיטה באפיסת כוחות, מכוסה בציפית של שמיכה. רישיקש הולמת בו. כמו כל מי שמגיע לכאן בפעם הראשונה גם הוא חולה. יש כאן אפידמיה שעדיין לא אובחנה. הסטודנטים לרפואה שבדקו אותו – אחד מהם מישש לו את הבטן – אמרו שאין לשלול עדיין בין זיהום חיידקי, וירוס או טפיל.
מפתה אותי לחשוב שהמחלה הרישיקשית משנה את כל מי שלוקה בה. בפעם הקודמת שהייתי כאן שכבתי במיטה שבוע. אני מתיישב על המיטה לצדו. השיעול הטורדני שלי חוזר. אני משתעל, מותש. איני יכול לזוז. ועוד מעט אצטרך לצאת שוב החוצה, אל החום, לחצות את הגשר מעל הנהר, כדי לקבל מסאז' איורוודי.
"מה שלומך?" אני שואל את יוני ומניח יד על לחיו.
"תאר לך שהתנועה הזאת היתה הורגת אותי", הוא אומר, "היית נבהל?"
