― מסעות, מסות, סגנון וספרים ―

לפני כמה שבועות בברלין רכשתי לי את "תהילה", ספרו האחרון של אחד הסופרים הנערצים עלי, דניאל קלמן.  באותה הזדמנות רכשתי גם את הספר הראשון שלו שתורגם לאנגלית, "אני וקמינסקי". את "תהילה" קראתי מיד, והערצתי באותה מיידיות ממש. במיוחד רדף אותי כמה ימים סיפור אחד ומיוחד, על טיול יחצ"ני מהגיהנום, לארץ אסייתית צחיחה, שעובר על מחברת ספרי בלש נעימה וטובה. העברתי את הספר לפרדי, וכעבור כמה שעות קיבלתי תרגום של הסיפור הזה, "המזרח" שמו, למטרת פרסום בבלוג. כששאלתי את פרדי מדוע, בעצם, תרגם כך את הסיפור ביעף, כאחוז טירוף, ענה תשובה יפה. "בדומה להיטלר, גם אני כשאני נתקל בדבר יפה, חייב לעשות איתו משהו ולא יכול "להיות ממנו במנותק.

התרגום, כאמור, נתלה בתרגום האנגלי, ואם אחד הקוראים מחזיק בזכויות על הספר או עומל בדיוק על תרגום רשמי והוא מזועזע מהעוולה שמתבצעת פה, הוא מוזמן ליצור קשר, ומובטח לו שמעשה הנבלה יתוקן.

————————————-

המזרח, מאת דניאל קלמן

איך היא יכלה לדעת שחם כאן? היא דמיינה ערבות מושלגים, רוחות קרות, נוודים עומדים ליד אוהליהם, יאקים, ומדורות לילה תחת שמיים רחבים ומלאי כוכבים. במציאות המקום מריח כמו אתר בניה ענק, המכוניות צופרות בכוח, והשמש קופחת. יתוש התעופף סביב ראשה. אין כספומט בשום מקום. אתמול בבנק לעג לה הפקיד: אנחנו לא מחזיקים כסף כזה, תצטרכי להחליף כשתגיעי לשם.
והנה היא, אפופה אדי דלק, אחרי טיסה בלתי-נגמרת לאורך הלילה. אדם שמן נורא במושב לידה נחר כל הדרך. בכל פעם שהיד שלו החליקה ונגעה לה בירך היא שאלה את עצמה למה הסכימה בכלל למלא את המקום ולנסוע לטיול הזה; אבל היא היתה סקרנית לגבי הפינה המרוחקת הזו של העולם, ולכן היא מיהרה להסכים.

כרטיס טיסה הגיע בדואר. המכתב הנלווה, באנגלית שבורה, נשא חותם זהב של ציפור מעופפת או שקיעה או אולי איש חובש כובע. אז היה עליה ללכת לשגרירות – שלושה חדרים שכורים בבניין בפאתי העיר – ושם אדם במדים החתים בדרכונה ויזה, בשתיקה.

שיערה כבר נספג זיעה. היא הביטה בבואתה על זכוכית מלוכלכת בטרמינל: אישה קטנה ופטומה בשנות הארבעים לחייה, נראית מותשת לגמרי. העייפות השכיחה את סקרנותה הטבעית. הדבר האהוב עליה הוא להיות בבית, לשבת בחדר העבודה הממוזג כשהגינה נשקפת מהחלון וכוס תה על השולחן. כך הגיעו רעיונותיה, כך יכלה להתרכז, וכך הצליחה להעלות בדעתה את הסודות המפותלים שהיה על  הבלש המלנכולי שלה, הנציב רנגלר, לפתור. ספרי הבלש שלה נמכרו היטב והיא קיבלה מכתבי מעריצים בדואר. היא אהבה את בעלה ובעלה אותה אהב. החיים שלה היו מסודרים. האם באמת היתה חייבת להטריח את עצמה עם נסיעות כאלה?

(המשך…)

כשהבנתי, באמצעות עדכון באזז, שיואש נסע עד הודו, חמתי בערה בי. מיד שלחתי לו מייל נאצה – איך יתכן שאחד הכותבים החביבים עלי נסע ללא סיכום על רשימה ל"שמרן"? הוא בחר שלא להגיב, אך כעבור שלושה שבועות קיבלתי לתיבת הדואר רשימה קצרה וטובה פרי עטו, בתוספת שלל תצלומי זימה של נערים הודים רכים (הצפייה באלבום התצלומים הכרחית, כמובן, עבור חווית קריאה נכונה ושלמה). אני מצפה משאר קוראי הבלוג ללמוד מיואש, ולהפקיד מעתה והלאה בתיבת המייל שלי רשימות מסע, בלי הכנה מראש, ובלי דין ודברים.

ומכאן, הבימה כולה שלו:

————————————————————

תפקידו של התייר והפין שאכל אבטיח: טיול קצר לקסר-דווי ורישיקש

הוא האחרון לצאת מהמים. חבריו כבר עומדים על הגדה, מעבירים ביניהם מגבת, כורכים אותה על מותניהם, מחליפים מתחתיה במיומנות את תחתוניהם הרטובים בתחתונים חדשים. אריזה של ארבעה זוגות חדשים מוטלת לרגליהם, וכל אחד שולף לו אחד בתורו. לא ניכרת בהם מבוכה או ביישנות. איבריהם אינם מסבים להם בושה. נדמה שהמגבת היא מין הכרח שבנימוס.

והנה הוא, האחרון, היפה ביותר, יוצא אליהם. בלוריתו הלחה, המודבקת למצחו, שפמו הקלוש, חזהו הצר. התחתונים הכחולים נצמדים לגופו בכוח המים, מתווים את קווי המתאר של שרירי ישבנו. הוא מתכופף, מושיט את ידו אל המגבת, ואז – כנגד כל הסיכויים – מבחין בי.

אני יושב על המרפסת, בקומה השנייה של הגסט-האוס, מוסתר בסורגיו של המעקה. כבר שעות אני מעשן ומצלם את הגברים שבאים לרחוץ בגנגס הקדוש – הנהר האלוהי שהאל שיווה הוריד לעולם כדי להרוות את בני האדם, ומסנן אותו בשיערו כדי להחלישו; אחרת, עוצמתו היתה מחריבה את כדור הארץ. בהלה לא ברורה אוחזת בי. אני כמעט שומט את המצלמה. הנער וחבריו מביטים בי מלמטה, מחייכים. אני מפחד להסתכל עליהם, קם במהירות ממקומי. הם מנופפים לי לשלום בהתלהבות. אני נמלט אל תוך החדר.

חם ברישיקש. בצהריים כמעט בלתי אפשרי להיות בחוץ. האוויר עומד. ריח הביוב מתערבב בריח הקטורת למשהו סמיך. הזבובים אינם זעים. לעתים הם עפים באיטיות. בתוך החדר מאוורר התקרה מסתובב במהירות. יוני שוכב על המיטה באפיסת כוחות, מכוסה בציפית של שמיכה. רישיקש הולמת בו. כמו כל מי שמגיע לכאן בפעם הראשונה גם הוא חולה. יש כאן אפידמיה שעדיין לא אובחנה. הסטודנטים לרפואה שבדקו אותו – אחד מהם מישש לו את הבטן – אמרו שאין לשלול עדיין בין זיהום חיידקי, וירוס או טפיל.

מפתה אותי לחשוב שהמחלה הרישיקשית משנה את כל מי שלוקה בה. בפעם הקודמת שהייתי כאן שכבתי במיטה שבוע. אני מתיישב על המיטה לצדו. השיעול הטורדני שלי חוזר. אני משתעל, מותש. איני יכול לזוז. ועוד מעט אצטרך לצאת שוב החוצה, אל החום, לחצות את הגשר מעל הנהר, כדי לקבל מסאז' איורוודי.

"מה שלומך?" אני שואל את יוני ומניח יד על לחיו.

"תאר לך שהתנועה הזאת היתה הורגת אותי", הוא אומר, "היית נבהל?"

(המשך…)