― מסעות, מסות, סגנון וספרים ―

את רחוב נחלת בנימין אינני אוהב במיוחד. אפשר אפילו לומר שהוא רחוב די מבאס. ימי היריד הופכים את המדרחוב ליפו העתיקה בזעיר אנפין, אבל מה שבעיקר עושה לי תחושה לא נעימה כשאני מטייל ברחוב הזה הן החנויות – חנות אחרי חנות של יבואני גלילי בד זול לווילונות. זה עצוב כי נחלת בנימין היתה בעבר הרחוב הסרטוריאלי של תל אביב, ופעלו בה המון חייטים, בעלי מלאכה ובתי אריגים מכובדים.  מהרחוב ההוא נותרו היום מעט רמזים, פה ושם, בעיקר בכל מיני חצרות פנימיות או כוכים קטנים.

לפני כמה שבועות ביקשתי מסמי, החייט מטשרניחובסקי, שיתפור לי תיק מעטפה. הוא שלח אותי בהתחלה לחנות הבדים "ילין", שנמצאת במורד המדרחוב. "ילין" היא חנות הבדים בעלת חלון התצוגה האלגנטי היחיד ברחוב, והיא משמרת איזה אפיל בריטי קלאסי ונעים. יוסי, הבעלים, דור שלישי למקימי החנות, העלה אותי לקומת המחסן ועזר לי לבחור בד מתאים. הוא סיפר לי איך עד לפני עשר שנים חייטים מכל הארץ היו מגיעים אל החנות של אביו כדי להזמן בדים אנגליים, ואיך היום נותרו ממש חייטים בודדים, לאף אחד מהם אין בן שמעוניין להמשיך את דרכו. הוא שאל אם אני רוצה להיות חייט, כבר הרבה זמן הם מחפשים מישהו צעיר שירצה ללמוד. אחר כך ביקשתי שידרג את החייטים המעטים שנותרו עוד בתל אביב – סמי, ענתבי, אורי. הם חייטים לא רעים, הוא אמר. "חייטים". אבל אין עתיד לתחום כי המכונות כבר יודעות לתפור בכמה דקות חליפה לא פחות טובה. בשביל להביס את המכונה צריך להיות רב אמן של ממש, ואת זה אין לנו פה. שאלתי אם היו פעם פעם חייטי עילית בעיר והוא אמר שהיו מעט, אחד או שניים. היה חייט בשם קיסינג'ר, אמריקאי, דוד של הנרי. והיה אחד בשם סמי פילץ מרחוב הנביאים שלוש (למחרת הלכתי לנביאים שלוש ובאמת היתה שם דירה ועליה היה כתוב "סמי פילץ, חייט". צילצלתי כמה פעמים אבל איש לא ענה). ההסבר שלי להעלמות ענף החייטות מהנוף התל אביבי הוא כזה: החייטים הישראליים הגיעו ממזרח אירופה וקהילות יהודיות במדינות ערב, הם הגיעו ממסורת של חייטות למעמד בינוני ואפילו מעמד נמוך, אף פעם לא היתה פה חייטות עילית של ממש, כי לא היתה פה אריסטוקרטיה נהנתנית וראוותנית שתשמש כקליינטורה מספיקה. לכן, מה שנעלם היום הם החייטים האלו, חייטי המעמד הבינוני, שלא צריך עוד את שירותיהם מפני שהדקויות של חליפה בהזמנה אישית לא מעסיקות אותו בכלל והוא לא ער אליהן. ברגע שרשתות הקונפקציה הציעו לו ז'קט או מכנס זול יותר, הוא פשוט העביר את עסקיו למקום אחר. לפני שיצאתי מ"ילין בדים" נכנסו לחנות שני אחים בני הקווקז. אחד מהם היה שמנמן, השני לא. האח הלא שמן קנה לאח השמן כמויות גדולות של בדים, עבור כמה חליפות שונות, ולעוד תריסר זוגות מכנסיים. יוסי גזר ומדד להם את הבד בתנועות עגולות ויפות, פלג גופו העליון מתכסה ביריעת הבד ואז גוזר אותן, שוב ושוב, כמו בריקוד לטיני. לשמן לא היה איכפת כל כך הצבע או סוג הבד, רק חזר ושאל אם "זה עוקץ" -"זה יעקוץ? אני לא אוהב שהבד עוקץ". כשהם יצאו שאלתי את יוסי אם הם עבריינים. לא, הרזה הוא חייט מאשדוד והשני אח שלו, פקיד בעירייה. הוא חייט טוב? שאלתי. "הוא חייט",  ענה.

כשחזרתי לסמי עם הבד הוא אמר לי שחשב על זה, והוא לא רוצה לעשות את התיק. הוא אף פעם לא תפר תיק ועדיף שאלך למומחה. יש אדם שמייצר תיקים בנחלת בנימין, ליד "פסיה". הלכתי לחפש אותו ואז נזכרתי שבעצם אני יודע על מי הוא מדבר. באמת בגדה השמאלית של המדרחוב (אם באים מאלנבי) בכניסה לאחת החצרות הפנימיות, יש מין סטנד נעול וחצי שבור ובו כמה תיקים ישנים. כשהגעתי לשם בפעם הראשונה כוך התיקים היה סגור. מה שהיה פתוח הוא סדנה בת שני חדרים של ענתבי החייט. אף פעם לא נכנסתי לשם למרות שידעתי במעורפל על קיומו. שלומי, בנו של ענתבי החייט, עבד בפנים על מכונת תפירה. שאלתי אותו אם מוכר התיקים נמצא. הוא אמר ש"הוא כבר הלך". משום מה חשבתי שהוא מדבר בשפה מטאפורית, ושאלתי אם הוא הלך לנצח. שלומי נבהל. חס וחלילה, הוא פשוט חותך מוקדם ויחזור מחר. אחרי כמה ימים חזרתי שוב, הפעם מוקדם יותר, וכוך התיקים אמנם היה פתוח. האדם המבוגר שישב בכניסה אמר שהוא לא מכין  יותר תיקים. הוא יכול לנקב לי ניקובים בחגורה אם אני רוצה, זה כן. סביבו, בבלקון הקטן, תלויים מהתקרה, התנדדו כמה תיקים מרוטים. אני מנחש שהוא מוכר את התיקים שאנשים מעולם לא באו לקחת אחרי התיקון. ללא סיבה מיוחדת נכנסתי שוב לחייט ענתבי והתעניינתי לגבי מחירים וסוג העבודה. תוך כדי השיחה הסתבר ששלומי בנו הוא הדבר הקרוב ביותר לדור חדש של חייטים. הוא למד בשנקר, ותופר היום, באחד משני החדרים של הסדנה, בגדים מחוייטים לנשים. במקרים נדירים הוא גם מוכן לתפור חולצות גברים, אבל ביוקר. אמרתי לו שאני מחפש מישהו שיתפור לי תיק. הסתבר שיש להם שם גם מישהי שמתמחה בתפירת תיקים, אליס האמריקאית. הסברתי לה מה אני רוצה, היא מיד הבינה ושרטטנו יחד את התיק על מידותיו. בחדר השני עובד האב. הוא למד את המקצוע בחלב, סוריה, ועובד כבר שלושים שנה בנחלת בנימין. לצדו, ליד מכונת התפירה, ישב יחזקאל. גם הוא חייט, שניהם למדו יחד את המלאכה אצל אבא של יחזקאל עוד בסוריה. להיות חייט היתה אחת משלוש אופציות למשלח יד עבור יהודי צעיר – או זה, או צורפות או מסחר. הם בחרו בחייטות ועבדו בהתמחות 4 שנים בלי לקבל תשלום. שניהם מצטערים שלא יהיה דור המשך, אבל יוסף אומר שהוא שמח ששלומי בחר ללכת על בגדי נשים. בחליפות אין כבר עבודה. אני לא רוצה להטריח אתכם כאן, אבל לטהרנים שבמזמיני החליפות יש עניין כזה שבשביל להקרא חליפה מחוייטת, אסור ששום חלק בעבודה יעשה במכונה, או בכל דרך אחרת שהיא לא עבודת יד. החייטים שעובדים בתל אביב לא מסוגלים לעמוד בתנאים האלו. בשביל לזרז תהליכים הם עושים מה שנקרא "הדבקה" של בד מיוחד, באמצעות מין מגהץ רותח. זה אמור להשפיע על החליפה מעט לרעה. קראתי פעם בלונדון לאונג' פוסט שבו נאמר שהדבקה מורידה בהרבה את אורך החיים של הז'קט ושאחרי כמה ביקורים בניקוי היבש יתחילו לצוץ על גבי האיזור המודבק בועות אוויר. בכל אופן, שני החייטים הזקנים נזכרו בערגה בתקופה בסוריה, בה תפרו הכל ביד, בלי הדבקה. היום כבר אף אחד לא עובד ככה יותר, אמרו לי. כשסיפרתי להם שבנפולי ובלונדון אנשים משלמים 12 אלף שקל בשביל חליפה בעבודת יד מלאה, יחזקאל, בן שבעים לפחות, הביט בי מהופנט. "אתה חושב שאני אוכל לעבוד שם?", שאל.

בחלק הרגיל של הרחוב, ליד הריףרף זצ"ל, יש עוד כוך קטן ובו יושב עדיין יצרן זעיר של נעלי עור. האמת היא שאני לא מכיר בתל אביב עוד יצרן נעלי עור עצמוני כזה. הוא סוגר מאוד מוקדם, בערך בשעה 12 בצהריים, ומהסיבה הזו ביקרתי אצלו רק פעם אחת, לפני שנה בערך. כשנכנסתי הוא ישב בחדרון האחורי ובהה בקיר. היה נראה שהוא קצת נרתע מהנוכחות של עוד אדם בחדרון שלו. הוא דיבר מהר ובמשפטים קצרים, מחכה לשניה שאסתלק כבר – עם נעליים או יחף. לאכזבתי,  אמר שהוא כבר לא עושה נעלים לפי הזמנה, רק מוכר את מה שנשאר לו בסטוק. הנעלים שלו נראות לא רע בכלל, אך הן עשויות עור בלבד. נראה לי שכדאי למעוניינים למהר ולבדוק את הסחורה לפני שהוא מתנדף.

כמה עשרות מטרים בהמשך, בחצר פנימית נוספת, נמצא אליהו חודר החייט. אני מאוד אוהב את המיקום של הסדנה שלו, שמזכירה מאוד דירות טחובות של חייטים בסיפורים על גליציה. צריך לחצות חצר אחורית בוצית ולעלות בגרם מדרגות פנימי כדי להגיע אל הסדנה הקטנה של אליהו, שנמצאת בודדה בקומה. אפשר ללכת אחרי רעשי הרדיו שהוא שומע בווליום עצום. ידידי אדם שטרום התעניין לפני כמה חודשים בהתלמדות אצל אחד החייטים בתל אביב. ניסיתי לעזור לו אצל סמי, אבל זה לא הסתדר. בפעם האחרונה שנפגשנו ברחוב סיפר לי שעבר התלמדות קצרה אצל אליהו, אבל ההתלמדות עלתה על שרטון. אני יכול לנחש את הסיבה – אליהו הוא אדם חירש למחצה. על כל שאלה ששאלתי אותו, ענה תשובה בנושא שונה לגמרי. אני יכול לדמיין איך נראו ימי החניכה הראשונים של אדם אצל אליהו, ולמה חזר די מהר לענף עריכת הדין. אליהו, לפחות על פי דבריו, לא עובד עם הדבקה. אם זה נכון, ואני לא יודע כי לא הזמנתי אצלו אף פעם ז'קט, אז הוא כנראה החייט היחיד בישראל ששומר על הגחלת. "הנה", הוא שולף ז'קט של איב סאן לורן מאחד המתלים, ז'קט שהביא לו פלמוני להצרה. "תראה איזה זבל זה, מודבק, הכל מכונה. שום עבודת יד". כמו כל החייטים האחרים, גם לו אין דור המשך. הילדים לא מתעניינים בחייטות, ואין כל כך עבודה. הוא סוגר מוקדם כל יום והולך הביתה בצהריים.

בצד השני של הרחוב עוד חייט, מסתתר בתוך חנות בשם "אופנת פריז", שסורגיה תמיד מוגפים למחצה, מבקשים להטעות את הלקוח. פעם נהגתי לקנות אצלו גרביים צבעוניות מדי כמה חודשים. הוא מחזיק מבחר ססגוני – ורוד, ירוק, אדום לוהט. הבגדים בחנות מאיכות ירודה, אבל מאחורי הדלפק יש חדר רחב ובו תפרו בעבר חליפות מכובדות. למה הפסקתי לקנות אצלו גרביים? באחד הביקורים אצלו הבחנתי מאחורי הדלפק במדבקה גדולה של אדם מבוגר לבוש בשמלה סקוטית ועיטורי כבוד. האיש היה ללא ספק נשיא במסדר הבונים החופשיים. שאלתי אותו אם הוא בונה חופשי והוא אישר. מיד הזמין אותי למפגש של המסדר, עוד באותו הערב. מכיוון שלא רציתי ללכת לבד, פרדי הצטרף אלי כאורח לא קרוא. זה היה מעט אחרי שהבניין הקלאסי של הבונים, מול בית אסיה, נהרס, והם עברו לקומה נמוכה בבניין החדש שמול בית המשפט. שאלנו בקבלה אם יש אמנם בבניין קומה של הבונים החופשיים, ופקיד הקבלה הורה לנו את מספרה. המעלית נפתחה, ומתוכה נפלט היחצ"ן רני רהב. האם גם הוא בונה חופשי? ירדנו בקומה הרביעית, נדמה לי, ומצאנו שדלת העץ הרחבה פתוחה. נכנסו, הסתובבנו מעט בהיכל קודש מצחיק ובחדר הסבה עד שאדם צעיר ניגש ושאל מה אנחנו מחפשים. אמרתי לו שהוזמנתי לאירוע הערב. הבעיה היתה שלא ידעתי את שמו של החייט המזמין. הוא שאל מי הזמין אותי, ומלמלתי "החייט?…". הוא הנהן והוביל אותנו פנימה. בחדר המרכזי, חצי ספרייה חצי חדר אוכל, ישבו בח' בערך עשרים חברי המסדר סביב שולחנות עץ. רוב המסובים הפגינו חזות של רואי חשבון ועורכי דין וותיקים מסדר גודל בינוני. אחד מהם היה ללא ספק סוחר נשק. החייט זיהה אותי וקרן מאושר, החברים האחרים הנהנו לו בארשת של כבוד. בין המסובים היה רק עוד אדם צעיר אחד, זה שקיבל את פנינו, ולידו חברתו שנראתה משועממת ולא מבינה למה היא צריכה לסבול את הקשקוש הזה. החייט חיבק אותי ואת פרדי והושיב אותנו בתוך הח'. מיד הוגשו לנו סלט ירקות מיימי, קציצות ירק ופירה תעשייתי, ובקבוק משקה מוגז של "טמפו". נכנסנו באמצע הרצאה של אחד החברים על יחסי ישראל-עיראק. ליד הנואם, שהיה עיתונאי וותיק ושזיהיתי בצורה מעורפלת אף שאיני זוכר את שמו, ישב אדם זקן מאוד, בן 90 לפחות, שנדמה היה כמנמנם. מדי כמה רגעים פלט נחירה רמה. לידנו ישב חבר מסדר אחר, שמן, שהשתעמם מאוד מההרצאה וניסה להראות זאת בדרכים שונות: הסתכל הרבה בשעון, נאנח בקולניות או החליף פתקים ומבטים מלגלגים עם החברים האחרים. היה קשה מאוד לשמור על ארשת רצינית באווירה המשונה הזו של זקני ציון, ומדי פעם גל צחקוקים בלתי נשלט איים להשתלט עלינו. בסוף זה קרה. שנינו צחקנו בקול רם כשהזקן המנמנם התעורר לרגע, פקח את עיניו, אמר חצי משפט, הפסיק, ושקע שוב בנמנום. נסינו לעזור אחד לשני להפסיק לצחקק, אני זוכר שנשכתי לעצמי את השפה בעוצמה והתחלתי לדמם. איכשהו, איש לא שם לב. עם תום ההרצאה נעמדו כולם ושרו את המנון הבונים, שיר די מרגש בנושא הים סוער ויחסי אחווה. לפני שיצאנו החייט שאל אותנו אם נראה לנו שנצטרף. קשה להם להביא אנשים צעירים ועתיד המסדר בסכנה. נראה לו שנהיה בונים למופת. אמרנו לו שנתן לו תשובה בקרוב ושהכיוון חיובי.

אחרון חביב הוא אורי, מאופנת מאור. החנות שלו יושבת מול אופנת פאריז. כשביקרתי אצלו, השבוע, אמר לי שהוא מכר את החנות והוא סוגר את הביזנס. אולי ישכיר לעצמו חלל קטן יותר בבן יהודה ואולי לא. גם ככה הוא כבר לא כל כך שש לקבל הזמנות חדשות. עם השנים נוצרו בנינו קשרים אמיצים והרבה פעמים הוא מביא לי במיוחד דברים שמצא במחסן שלו בבית וחשב שאני אוהב. לרוב הוא טועה בענק, אבל לפעמים יש הפתעות. ככה קיבלתי בגד ים נהדר בסגנון דון דרייפר, עניבת פפיון ורודה יפה וחולצת קיץ איטלקית ששרדה שלושים שנה בארגז. בחנות בנחלת בנימין נשארו לו לא מעט ז'קטים ומכנסיים שייצר בכמות די גדולה בשנות השבעים, כשנחלת בנימין המתה מחייטים וקליינטים ושבעה עובדים תפרו בשבילו חליפות מסביב לשעון. נראה כאילו החגיגה הזו נגמרה בבת אחת, תוך יום. הסחורה שנתפרה ולא הספיקה להמכר עומדת שם גם עכשיו, על המדפים, מכוסה שכבות מוצקות של אבק, כמו שרידים ארכאולוגיים באמצע שכונת מגורים.

נ.ב.
בהקבץ הלינקים האחרון שכחתי להוסיף את רשימות סיכומי המסע של יואב לרמן, איש "עוד בלוג תל אביבי", באמריקה. הנה רשימותיו מסן פרנסיסקו, ניו יורק, סיאטל ואחרונה חביבה פורטלנד.