מסע בין חייטים
את רחוב נחלת בנימין אינני אוהב במיוחד. אפשר אפילו לומר שהוא רחוב די מבאס. ימי היריד הופכים את המדרחוב ליפו העתיקה בזעיר אנפין, אבל מה שבעיקר עושה לי תחושה לא נעימה כשאני מטייל ברחוב הזה הן החנויות – חנות אחרי חנות של יבואני גלילי בד זול לווילונות. זה עצוב כי נחלת בנימין היתה בעבר הרחוב הסרטוריאלי של תל אביב, ופעלו בה המון חייטים, בעלי מלאכה ובתי אריגים מכובדים. מהרחוב ההוא נותרו היום מעט רמזים, פה ושם, בעיקר בכל מיני חצרות פנימיות או כוכים קטנים.
לפני כמה שבועות ביקשתי מסמי, החייט מטשרניחובסקי, שיתפור לי תיק מעטפה. הוא שלח אותי בהתחלה לחנות הבדים "ילין", שנמצאת במורד המדרחוב. "ילין" היא חנות הבדים בעלת חלון התצוגה האלגנטי היחיד ברחוב, והיא משמרת איזה אפיל בריטי קלאסי ונעים. יוסי, הבעלים, דור שלישי למקימי החנות, העלה אותי לקומת המחסן ועזר לי לבחור בד מתאים. הוא סיפר לי איך עד לפני עשר שנים חייטים מכל הארץ היו מגיעים אל החנות של אביו כדי להזמן בדים אנגליים, ואיך היום נותרו ממש חייטים בודדים, לאף אחד מהם אין בן שמעוניין להמשיך את דרכו. הוא שאל אם אני רוצה להיות חייט, כבר הרבה זמן הם מחפשים מישהו צעיר שירצה ללמוד. אחר כך ביקשתי שידרג את החייטים המעטים שנותרו עוד בתל אביב – סמי, ענתבי, אורי. הם חייטים לא רעים, הוא אמר. "חייטים". אבל אין עתיד לתחום כי המכונות כבר יודעות לתפור בכמה דקות חליפה לא פחות טובה. בשביל להביס את המכונה צריך להיות רב אמן של ממש, ואת זה אין לנו פה. שאלתי אם היו פעם פעם חייטי עילית בעיר והוא אמר שהיו מעט, אחד או שניים. היה חייט בשם קיסינג'ר, אמריקאי, דוד של הנרי. והיה אחד בשם סמי פילץ מרחוב הנביאים שלוש (למחרת הלכתי לנביאים שלוש ובאמת היתה שם דירה ועליה היה כתוב "סמי פילץ, חייט". צילצלתי כמה פעמים אבל איש לא ענה). ההסבר שלי להעלמות ענף החייטות מהנוף התל אביבי הוא כזה: החייטים הישראליים הגיעו ממזרח אירופה וקהילות יהודיות במדינות ערב, הם הגיעו ממסורת של חייטות למעמד בינוני ואפילו מעמד נמוך, אף פעם לא היתה פה חייטות עילית של ממש, כי לא היתה פה אריסטוקרטיה נהנתנית וראוותנית שתשמש כקליינטורה מספיקה. לכן, מה שנעלם היום הם החייטים האלו, חייטי המעמד הבינוני, שלא צריך עוד את שירותיהם מפני שהדקויות של חליפה בהזמנה אישית לא מעסיקות אותו בכלל והוא לא ער אליהן. ברגע שרשתות הקונפקציה הציעו לו ז'קט או מכנס זול יותר, הוא פשוט העביר את עסקיו למקום אחר. לפני שיצאתי מ"ילין בדים" נכנסו לחנות שני אחים בני הקווקז. אחד מהם היה שמנמן, השני לא. האח הלא שמן קנה לאח השמן כמויות גדולות של בדים, עבור כמה חליפות שונות, ולעוד תריסר זוגות מכנסיים. יוסי גזר ומדד להם את הבד בתנועות עגולות ויפות, פלג גופו העליון מתכסה ביריעת הבד ואז גוזר אותן, שוב ושוב, כמו בריקוד לטיני. לשמן לא היה איכפת כל כך הצבע או סוג הבד, רק חזר ושאל אם "זה עוקץ" -"זה יעקוץ? אני לא אוהב שהבד עוקץ". כשהם יצאו שאלתי את יוסי אם הם עבריינים. לא, הרזה הוא חייט מאשדוד והשני אח שלו, פקיד בעירייה. הוא חייט טוב? שאלתי. "הוא חייט", ענה.
