― מסעות, מסות, סגנון וספרים ―

גם הפעם, כשהודיע לי פרדי על הנסיעה הקרובה של משפחתו לנופשון בים המלח, ביקשתי אותו שיחבר יומן מסע משהותו הארעית שם.

היומן יצא הפעם קצר משמעותית מאלו שקדמו לו (פרדי והמשפחה ביפאן, פרדי והמשפחה בקרוז באגן הים התיכון), אך אורך הטקסט הוא פועל יוצא של אורכו ואופייו של הנופשון, ואין בכך כל פסול. שהרי יומן נופשון הוא מצווי השעה של תקופתנו.

=====================

1  סתיו הדפיס את מילות השירים ממופע האימים של רוקי בשני עותקים, כדי לשיר באוטו

2. כל הגמלים מריירים

3. ים המלח סמיך, המים צמיגיים, הקרקעית חלקלקה כמו שומן אווז

4. מפלש רגליים בבוץ; כמה מיני הוא העולם

5. נרדמתי, סתיו העיר אותי בנשיכה

6. זרועות הפיקוס נשפכות אל הארץ ונאספות בה

7. בהיסח דעת הבאתי מכנס הקטן עלי בכמה מידות: ירכיי מתפקעות דרכו

8. מתהלך בשבילי הגן הבוטני, לצדי אזובית, מור הגלעד, צתרה ורודה, ציקס מופשל, דרקונית מלולה, אגבה רכה, צהובה זוחלת ויונים שמנות

9. מה אומר אבא כשהוא מרוצה? ״מה?״

10. סלע וסביבו חמש אבנים, רחם עלינו

11. שיערות בודדות, בהירות ומדובללות על בית השחי של סתיו, המקבילה הגברית לעופרים

12. יהודה ברקן פעם ערבב דבק פלסטי לבן בבוץ גופרית מים המלח, והבוצה התקשתה על הגוף של בבר יוקו והוא לא יכול היה לזוז, רק לעמוד ולצעוק לעזרה

13. אמא: כשאתה מחייך אתה נראה כמו קרפד

14. שלשול על הארץ

15. בתוך תיבת זכוכית מכורבלת צמת שיער דבלילית, מכוערת, בת אלפיים, שהיתה לראשה של אחת המורדות במצדה

16. משקיף מהפסגה ורוקם תוכניות, הציפורים דאות תחתיי

17. סתיו: אתה יודע איך אפשר לשתק סוס?

את רחוב נחלת בנימין אינני אוהב במיוחד. אפשר אפילו לומר שהוא רחוב די מבאס. ימי היריד הופכים את המדרחוב ליפו העתיקה בזעיר אנפין, אבל מה שבעיקר עושה לי תחושה לא נעימה כשאני מטייל ברחוב הזה הן החנויות – חנות אחרי חנות של יבואני גלילי בד זול לווילונות. זה עצוב כי נחלת בנימין היתה בעבר הרחוב הסרטוריאלי של תל אביב, ופעלו בה המון חייטים, בעלי מלאכה ובתי אריגים מכובדים.  מהרחוב ההוא נותרו היום מעט רמזים, פה ושם, בעיקר בכל מיני חצרות פנימיות או כוכים קטנים.

לפני כמה שבועות ביקשתי מסמי, החייט מטשרניחובסקי, שיתפור לי תיק מעטפה. הוא שלח אותי בהתחלה לחנות הבדים "ילין", שנמצאת במורד המדרחוב. "ילין" היא חנות הבדים בעלת חלון התצוגה האלגנטי היחיד ברחוב, והיא משמרת איזה אפיל בריטי קלאסי ונעים. יוסי, הבעלים, דור שלישי למקימי החנות, העלה אותי לקומת המחסן ועזר לי לבחור בד מתאים. הוא סיפר לי איך עד לפני עשר שנים חייטים מכל הארץ היו מגיעים אל החנות של אביו כדי להזמן בדים אנגליים, ואיך היום נותרו ממש חייטים בודדים, לאף אחד מהם אין בן שמעוניין להמשיך את דרכו. הוא שאל אם אני רוצה להיות חייט, כבר הרבה זמן הם מחפשים מישהו צעיר שירצה ללמוד. אחר כך ביקשתי שידרג את החייטים המעטים שנותרו עוד בתל אביב – סמי, ענתבי, אורי. הם חייטים לא רעים, הוא אמר. "חייטים". אבל אין עתיד לתחום כי המכונות כבר יודעות לתפור בכמה דקות חליפה לא פחות טובה. בשביל להביס את המכונה צריך להיות רב אמן של ממש, ואת זה אין לנו פה. שאלתי אם היו פעם פעם חייטי עילית בעיר והוא אמר שהיו מעט, אחד או שניים. היה חייט בשם קיסינג'ר, אמריקאי, דוד של הנרי. והיה אחד בשם סמי פילץ מרחוב הנביאים שלוש (למחרת הלכתי לנביאים שלוש ובאמת היתה שם דירה ועליה היה כתוב "סמי פילץ, חייט". צילצלתי כמה פעמים אבל איש לא ענה). ההסבר שלי להעלמות ענף החייטות מהנוף התל אביבי הוא כזה: החייטים הישראליים הגיעו ממזרח אירופה וקהילות יהודיות במדינות ערב, הם הגיעו ממסורת של חייטות למעמד בינוני ואפילו מעמד נמוך, אף פעם לא היתה פה חייטות עילית של ממש, כי לא היתה פה אריסטוקרטיה נהנתנית וראוותנית שתשמש כקליינטורה מספיקה. לכן, מה שנעלם היום הם החייטים האלו, חייטי המעמד הבינוני, שלא צריך עוד את שירותיהם מפני שהדקויות של חליפה בהזמנה אישית לא מעסיקות אותו בכלל והוא לא ער אליהן. ברגע שרשתות הקונפקציה הציעו לו ז'קט או מכנס זול יותר, הוא פשוט העביר את עסקיו למקום אחר. לפני שיצאתי מ"ילין בדים" נכנסו לחנות שני אחים בני הקווקז. אחד מהם היה שמנמן, השני לא. האח הלא שמן קנה לאח השמן כמויות גדולות של בדים, עבור כמה חליפות שונות, ולעוד תריסר זוגות מכנסיים. יוסי גזר ומדד להם את הבד בתנועות עגולות ויפות, פלג גופו העליון מתכסה ביריעת הבד ואז גוזר אותן, שוב ושוב, כמו בריקוד לטיני. לשמן לא היה איכפת כל כך הצבע או סוג הבד, רק חזר ושאל אם "זה עוקץ" -"זה יעקוץ? אני לא אוהב שהבד עוקץ". כשהם יצאו שאלתי את יוסי אם הם עבריינים. לא, הרזה הוא חייט מאשדוד והשני אח שלו, פקיד בעירייה. הוא חייט טוב? שאלתי. "הוא חייט",  ענה.

(המשך…)