― מסעות, מסות, סגנון וספרים ―

מאז שחזרתי מורשה (השם הפולני, וארשבה, אהוב עלי יותר) לא עדכנתי כל כך את הבלוג, שילוב של עייפות החומר וזה שישר עם הנחיתה חזרתי  לכתוב כתבות מגזין. בכל מקרה, נראה לי שבעקבות עומסי הכתיבה היחסיים, הבלוג יעודכן מעכשיו פעם בשבועיים בערך, אבל עם פוסטים ארוכים ובשרניים יותר בכל פעם.

מלון בריסטול

הדבר הראשון שסיקרן אותי בורשה היה לראות את מלון "בריסטול". גם בגלל שלפחות לפי אחד האתרים שלו הוא עשה רושם של גרנד אולד הוטל קלאסי, שנשמר בדיוק כפי שהיה ערב מלחמת העולם השנייה, ובעיקר בגלל היותו מוקד התרחשות מרכזי בשני רומנים נערצים של בשביס זינגר – "שושה" ו"משפחת מושקט". למרות שלא ראיתי שום צילום של המלון כפי שהוא נראה היום ולא ידעתי איפה הוא נמצא בעיר, כשעברתי לידו בערב הראשון, במקרה,  בדרך לראות את משמרת המחאה המשונה של הצופים הפולניים (שעמדה כמה חודשים 24/7 מול משכן הנשיא בכדי למנוע את הזזתו של צלב עץ מאולתר, שהונח שם לאחר מותו בהתרסקות מטוס מסתורית, לכנסייה סמוכה) שאלתי את מיקאל, המארח שלנו, אם זה מלון בריסטול. הוא לא הבין איך זיהיתי, ומהרגע הזה היה בטוח שערכתי בבית תחקיר חסר תקדים על פולין ולא טרח לספר עוד אנקדוטות על העיר.

האמת היא שהחלטתי לא להכנס. היה לילה, ומבחוץ הבריסטול היה מואר בהגזמה דרמטית, כמו מלון פאר מן השורה. מהדלת המסתובבת יצאו קבוצות מאורגנות של פנסיונרים אמריקאים ב"ראלף לורן", פניהם אל העיר העתיקה. בחזית המלון נחה חנות סיגרים קובניים. הבנתי שהאתר שלהם שיקר, ושהמלון הפך למין סניף של הילטון (והוא באמת שינה את שמו ל"לה מרידיאן בריסטול". שינוי השם הזה הוא דבר מעניין. מלונות בריסטול יש כמעט בכל עיר באירופה, הם נבנו בתחילת המאה, אבל אין ביניהם  שום קשר של בעלות. זה פשוט שם אנגלי, קולוניאלי וקלאסי שהפך למין תו תקן. לה מרידיאן היא כמובן רשת מלונות. ורשת מלונות, כמעט תמיד, זה סימן להשתלטות אלימה וחסרת קלאסה על מלון פרטי). רק באחד הימים האחרונים שלי בורשה החלטתי לעשות סיבוב בפנים בכל זאת, כי הייתי צריך פיפי. בכניסה לשירותים יש דלפק להפקדת חפצים, והפקדתי שם את מעילי (בשבוע האחרון שם היה 7 מעלות). אחרי שהטלתי את מיימי הסתובבתי קצת בלובי המרשים והשיישי, שנברשות מקוריות התנדנדו עדיין מתקרתו. דלפק הקבלה הרחב עדיין עשוי היה עץ, ועובדי המלון הסתובבו בו חנוטים במדי שרד. זה היה יפה, אבל לא הרגשתי נח. הכל נראה היה יקר מדי, לא מיועד לאנשים כמותי. זו אחת הסיבות לאהבה הגדולה שלי למלונות המפוארים והמוזנחים – העושר והפאר האלו הרי מופרכים ומביכים כשהם נלקחים ברצינות. האפשרות היחידה להתמודד איתם בכבוד היא אם העסק כבר די מסמורטט, ומציע את עצמו לכל אחד שמעוניין בו. זה גם מה שמגעיל בתיירים האמריקאיים האלו, שעולים ויורדים במעליות הזהב המצוחצות, נוקשים בקבקביהם את רצפות השיש ומשוכנעים שהפאר סביב מגיע להם מאליו.
מה שכן, הקפיטריה המיתולוגית של המלון שמרה על הדר פשוט ונקי שקשה מאוד למצוא במלונות היום. משובצת מרצפות, היא נראתה בדיוק כמו שדמיינתי קפיטריה וורשאית בסיפורים של בשביס. כשהוצאתי את האייפון כדי לצלם, אחד הבעלים ניגש אלי מהר וביקש שלא אצלם את האורחים. הקפיטריה, כמובן, היתה ריקה.
גם בר המלון המרווח, שמר על אווירה אלגנטית ולא נובורישית. ישבתי שם כמה שעות וכתבתי מעט. הזמנתי כוס קטנה של בירה שעלתה כמו ארוחה שלמה במסעדה מקומית. אדם קטוע רגל צלע את כל האולם והתיישב אל פסנתר, מנגן נאמברים מברודווי. בבר הזה חשבתי על עניין המבוכה שפאר כזה, שנלקח ברצינות, מעורר בי. החלטתי לבדוק סתם, בשביל ההתעמלות, כמה עולה לילה במלון הזה. תיארתי לעצמי שזה משהו כמו 2000 שקל לפחות. זה היה מפתיע כשהאתר של המלון, שבדרך כלל תמיד מציע מחירים קצת יותר גבוהים מאתרי החיפוש, הציע חדרים בסביבות ה350. עשיתי בדיקה נוספת, אולי זו טעות, אבל לא. זה באמת עלה ככה, פחות מלילה בצימר הארחה בקיבוץ. אני לא מוצא הסבר לעניין הזה. בדרך כלל מלונות פאר מהסוגה – במדינות זולות, הכוונה – מכוונים רק לתיירים, וגובים תעריף לתיירים. כך זה במצרים, בירדן, בהודו ובטורקיה. ומוצרי המותרות שנמכרים במלון – הסיגרים, המשקאות – הם עולים במחירי תיירים. אבל בבריסטול איכשהו המחירים נשארו כמו לפני השיפוץ. זה אולי המלון היחיד בעולם שחנויות התיירים שלו יקרות יותר מתעריף האורחים. אני מניח שזה ישתנה ברגע שהם יכנסו ליורו.
אחת המארחות שלנו, זוזאנה, שהתגאתה שוב ושוב על כך שהיא דור שישי בורשה, סיפרה לי שהבריסטול הוא אחד הבניינים היחידים ששרדו מורשה של לפני מלחמת העולם השניה. הנאצים, הרי, חיסלו שם מעל 90 אחוז מהעיר הישנה. תחת שלטון קומוניסטי הבריסטול נסגר לתיירות מקומית והלינה בו אושרה רק לאורחים מזדמנים מארצות אחרות. משנות השבעים, היא אומרת, המלון נסגר ל"שיפוצים", וכך עמד בערך עשרים שנה. השמועות הן שהוא הפך למרכז של איזשהו מנגנון מודיעין סובייטי.

נעליים

כמובן שהתכוננתי טוב לקראת בדיקה של מה שיש לורשה להציע בתחום הסרטוריאלי. היו לי כמה כתובות של חייטים מקומיים (הנודעים ביותר, עד כמה שהבנתי, הם זארמבה וקמינסקי) אבל לא היה טעם ללכת אליהם – לא היה לי הממון הדרוש, וכמובן שאם היה לי הממון הדרוש לא הייתי מזמין חליפה דווקא בורשה. מה שכן, למרות ההרס הנאצי חסר התקדים אחרי המלחמה, וגלי ההרס הנלווים של סטאלין (סיפור הבניין של ארמון המדעים והאמנויות, מפלצת ארכיטקטונית מדהימה שהעניק לעם הפולני שעה שורשה הייתה עדיין איי חורבות, הוא די מדהים. הלוויתן העצום הזה מביט אליך מכל נקודה במרכז העיר, ונמצא במין מכתש חנייה עצום, שבעבר היה השדרה המרכזית והאריסטוקרטית של ורשה. השדרה הזו שרדה איכשהו את המלחמה, אבל סטאלין החליט להשמיד גם אותה בשביל לבנות את המבנה המפלצתי שלו, שאגב, אירח מסיבה עצומה בערב האחרון שלנו בורשה. הם מנסים בשנים האחרונות להשתלט קצת על הבניין המופרך הזה, והנסיונות שלהם נוגעים ללב. בכל קומה יש עשרות חדרים ואולמות כאלה, מנוקדים בחוגי שח-מט, מועדוני סרטים וביליארד, גלריות לאמנות ועוד כל מיני איים קטנים של קהילתיות. אה, ויש שם גם את מוזיאון הטכנולוגיה הקומוניסטי. מקום מדהים.) שהפכו את וורשה לעיר צעירה שאיבדה את המסורת האדריכלית שלה – רוב הבניינים ה"ישנים" של ורשה נבנו מחדש בשנות הארבעים והחמישים על ידי אדריכלים קומוניסטים, הם חלקם כמובן מרשימים ומדהימים, אבל העיר מרגישה קצת כמו תל אביב, חסרת זכר למאות שנים של עירוניות -  דוווקא ענף החייטות השתמר. כמעט לכל הקבץ רחובות יש חייט, שיושב במין סדנא שכונתית וצנועה, שהזכירה לי מאוד את גומחות החייטות המעטות שנשארו בתל אביב, עם מבחר הבדים המצומצם והפוסטרים המיושנים מהז'ורנאלים. ההבדל הוא כמובן שהחייטים הורשאיים עדיין פעילים כפי שהיו לפני חמישים ושישים שנה, בהרבה מקרים ישבו בפנים אנשים צעירים פחות או יותר, מה שאומר שיש שם דור המשך למלאכה הזו – העדרו של אחד כזה אצלנו הוא כנראה הדבר שיהרוג את החייטות בישראל בעוד כמה שנים. הם עדיין מייצרים חליפות לאזרחים מן השורה, לאו דווקא עשירים במיוחד, וזו בעצם החייטות הקלאסית – בגדים לפי מידה לבני המעמד הבינוני. זו לא חייטות עילית, אבל גם לא חייטות קרתנית, שמתדרדרת לתיקוני בגדים בלבד.

אבל כאמור לא התעניינתי במיוחד בחליפות בנסיעה הזו. יש משפט מפורסם שקראתי איפשהו, מהשנים של בין מלחמות העולם, "חליפה קונים בסוויל רו, חולצה קונים בנאפולי ונעליים קונים בורשה". ידעתי מראש על שתי פירמות נעליים ורשאיות מפורסמות – קילמן ויאנוסזקיאביץ. מצאתי אותן די בקלות. הן עמדו בהמשך של הרחוב בו גרתי, רחוב פוקסאל, שהופך למדרחוב צ'מילנה. אפשר לומר שזה הרחוב המוביל למי שרוצה להתרשם מההיצע של ורשה הישנה – שתי חנויות הנעלים המפורסמות נמצאות שם, אחת לצד השניה, טוני מצאה שם חנות מעילים יפה מתוצרת מקומית, ויש שם, צמוד לחנות הנעלים של יאנוסזקיאביץ', יצרן כפפות ששמעתי שבחים בזכותו.
החנות של קילמן מרשימה. חלון הראווה מצטיין, הנעלים נראות נהדר, ועל הדלת מדבקה גדולה עם המספר "1883", שנת הפתיחה. כשנכנסתי, המוכרת הנחמדה הראתה לי את התמונות של כל ראשי המשפחה שניהלו את החנות בדורות האחרונים. המחירים לא היו מופרכים. משהו כמו 200 יורו לנעלים. זה כמובן עובר את הסכומים שאני נוהג לשלם, אבל באופן יחסי זה די זול – מדובר בנעלים שמיוצרות לפי מידת כף הרגל על ידי רב אמן. הבעיה, כרגיל, היתה שהכל מעור. כששאלתי אם יש איזה חומר דמוי עור, או נעלי בד או משהו, אני צמחוני! האישה הנחמדה גיחכה. מאחוריה יכולתי לראות את בית המלאכה הקטן, שם הרכיבו שני אנשים מבוגרים זוג סוליות. ניסיתי שוב, אולי יש נעלים לא מעור? אולי היא תגלה לי חומר דמוי עור שאוכל להשתמש בו עם הסנדלרים בישראל? "אין דבר כזה. אנשים לובשים נעלים מעור כבר כל כך הרבה שנים, זה החומר היחיד שיש. אני לא מבינה אותך", היא אמרה וסיכמה את הנושא. היא צודקת. אני לא צריך לנסות למצוא פתרון דמוי עור. או עור או כלום. מה זה עוזר אם אני לובש נעלים שנראות כמו נעלי עור, ונכנעות לאסתטיקה של העור, ולכל מה שקשור אליה? השלמתי עם זה שלעולם לא יהיו לי נעליים אלגנטיות, והמשכתי אל חנות הכפפות שנמצאה בהמשך הרחוב. זה היה קצת מאכזב, כי החנות לא הוקדשה לכפפות בלבד. היו שם גם כמה תיקים ומטריות, כולם תוצרת המקום. הכפפות היו מאוד מאוד מוצלחות, אבל כמובן שגם הן היו מעור. רק סוג אחד של כפפות היה מבד. ביקשתי מהמוכר למדוד כפפה צהובה כזו, אבל הוא הצביע על טוני, כלומר – מדובר בדגם לנשים שהוא לא מוכן למכור לגבר. לא צריך. יש לי כבר זוג כזה שקניתי ברומא.

בר חלב

בספרים של בשביס על ורשה וניו יורק, מתוארות תמיד הקפיטריות החלביות האלה שמדי יום כל סצינת הספרות היהודית בורשה וניו יורק סועדות בהן את ארוחות הבוקר הצהריים והערב. אף פעם לא הבנתי איך זה מסתדר עם אווירת התפרנות של הדמויות בסיפורים שלו. אמנם המילק בר הוא מוסד קומוניסטי הולך ונעלם, שלא הומצא עדיין בורשה של זינגר, אבל נדמה לי שהוא בכל זאת מוסד שמסביר משהו על איך חיו בוהמיינים יהודיים אז. המילק בר הוא מין שילוב בין בית תמחוי למסעדה עממית – הקליינטורה נעה בין קבצנים בעלי ריח גוף חזק לאנשי עסקים ממהרים. מנה עולה שם בערך 3-4 שקלים. אכלנו שם כמעט מדי יום, כשכל פעם לוקחים אותנו ידידים למילק בר אחר. במרכז העיר יש 4-5 כאלה. המנה האהובה עלי היתה מרק כרוב אדום ושמנת – "הודניק", שמצאתי גם בשפורפרת יוגורוט בסופר מרקט אבל לא העזתי לנסות. הזמנתי גם כוסמת די הרבה, רק כי זה היה האוכל האהוב על בשביס זינגר. זה היה די לא טעים לי.

לודז'

רציתי לכתוב פוסט נפרד על לודז, אבל לא הייתי שם מספיק זמן. הגענו לשם לכמה שעות, לכבוד מסיבת הפתיחה של הביאנלה של לודז. האמנות לא היתה מצויינת במיוחד, אבל לודז השאירה עלי חותם רציני, במיוחד כשהגענו אליה אחרי ביקור בן כמה ימים בפוזנאן העשירה. פוזנאן היא עיר שדי קרובה לגרמניה, נבנתה על ידי גרמנים, והתושבים שלה מתגאים באופי הקפוץ והדייקני שלהם. היא אחת מהערים האלו שלא נפגעו בכלל במלחמת העולם השניה, ואני חושב שהיא אחת הערים העשירות במדינה. לודז', לעומת זאת, היא רוח רפאים של עיר. אתה יוצא מתחנת הרכבת, והכל מסביב נטוש ומתפרק. קצת כמו כתבות צבע מאלבניה. ברחוב המון בטלנים ושיכורים, רוב החנויות סגורות על בריח כבר עשרות שנים, מסעדות עם שלטי ניאון שכבר מזמן לא מהבהבים. אבל מה שמטריד כל כך הוא שהמבנים בעיר היו פעם מפוארים. אי אפשר לא לשים לב שזו היתה עיר בורגנית אמידה, עם בתי כלבו מפוארים, חזיתות מסולסלות לבנייני המגורים ושדרות רחבות ונוחות לטיולים של אחרי הצהריים. מה שקרה בלודז הוא די פשוט – זו היתה עיר יהודית-גרמנית שוקקת עד המלחמה. בביאנלה, המון מפעלי טקסטיל ישנים, נטושים, שימשו את האמנים כחללי תצוגה. לודז היתה אימפריה של טקסטיל עד המלחמה. היא היתה מרכז של תרבות מסחר וחיים נהנתניים. עם פרוץ המלחמה היהודים נרצחו והגרמנים הסתלקו. זה די לא יאמן, אבל העיר פשוט עדיין לא התאוששה מזה. למעט הרחוב הראשי האחד במרכז העיר, בויקיפדיה כתוב שהוא הרחוב הארוך באירופה, שבתוואי שלו שובצו כל משתתפי הביאנלה, והמתהלך בו יכול לקבל תחושה שלודז היא עדיין עיר מתפקדת, הרחובות האחרים נראים כמו אולפן קולנוע נטוש. חמש עשרה מטה ימינה או שמאלה מהרחוב הראשי השוקק, הרחובות פשוט מתים. הבניינים ריקים, הזגוגיות שבורות או ממוסמרות בלוח עץ, המרפסות שבורות. זו עיר שלמה שהיא גרנד אולד הוטל. חשבתי שאסע לשם שוב, ואכתוב פוסט נפרד. אבל לא היה לי חשק לצאת מורשה.
כשחזרתי לארץ מיד הלכתי לספרייה של האוניברסיטה כדי לשאול עותק של "האחים אשכנזי", האפוס המשפחתי המפורסם מאת י.י. זינגר, אח של, שמלווה כמה דורות במשפחה יהודית בלודז של שנות השפע. היה עותק אחד בעברית, דפיו צהבהבים. כל דף שהפכתי נתלש או התפורר לי בין האצבעות. שני העמודים הראשונים היו חסרים מראש, כנראה עדות למעלעלים קודמים. אם למישהו יש מושג איפה משיגים עותק של הספר הזה, צור קשר.