― מסעות, מסות, סגנון וספרים ―

לפני שבוע שוחחתי עם ידיד, בן למשפחת הוצאת ספרים גדולה. הוא דיבר על איך ההוצאה מתכוננת לדומיננטיות הצפוייה של ספרים דיגיטליים. במהלך השיחה הזו חשבתי שכנראה עשור השנים הבאות יהיה תקופת זהב לאספני הספרים הוותיקים. ספריות שלמות יושלכו כלאחר יד, בעיקר ספריות ציבוריות, ואני מניח שגם ספריות פרטיות, חנויות הספרים המשומשים יוצפו בכמות עצומה של כותרים, מחיר הספרים המשומשים ירד ואיתו תגדל הסבירות למצוא מציאות מפתיעות. יכול להיות שאני מפנטז, אבל בתקופה האחרונה אני חושב הרבה על אספנות ספרים. אני לא מדבר על קניית ואגירת ספרים, אלא על מלאכת האספנות – המצוד אחרי מהדורות ראשונות, אחר ניירות עבודה של סופרים נערצים וכו'. לפני כמה שנים ניסיתי בגחמה לרכוש דרך אי.ביי דף נייר מכתבים שהיה שייך לג'ורג' "בו" ברומל. זה התחיל ב70 פאונד, אבל בשעות האחרונות לפני תום המכירה המחיר קפץ לכמעט אלף ונותרתי מחוץ למירוץ. יש לי גם אוסף קטן של ספרי כיס בעלי כותרות פיוטיות ומשונות ("זהירות – אישה", "תעלומת החתול המאוהב"), אך זה אוסף נטול כל תחושת דחיפות – כשמצאתי במקרה ספר עם שם יפה בשוק קניתי אותו, תמיד מתוך ידיעה שאת כל הספרים האלו בכל מקרה אפשר למצוא ב"ביליופיל" תמורת עשרה שקלים. הבעיה היא שהיום די בלתי אפשרי להיות אספן ספרים קלאסי. (המשך…)

זה יהיה פוסט קצר. רק רציתי לדווח שהחולצה מהחייט מרולה מנאפולי הגיעה סוף סוף (תודה צחי!), והיא הגיעה בקופסא עם מונוגרמה מוזהבת!

זה כמובן הדבר הכי מדהים שלבשתי אי פעם. בחולצה הזו, אני מרגיש כמי שלובש את גלי הים. איכשהו החולצה הזו שיפרה לי את היציבה. הגב הפך זקוף יותר, הסנטר גאה. ולהזכר שחשבתי שפעילות גופנית היא הפתרון… אלוהים אדירים, אפילו חשבתי לנסות יוגה.

החולצה החדשה משפיעה לא רק ביציבה, אלא גם ביחס לסובב אותי. בפעם הראשונה שיצאתי איתה מהבית גיליתי רגישות גבוהה מהרגיל לרחוב ולסביבה. כל צמח-חצר או קבצן זכו לתשומת לב כסכנה פוטנציאלית להכתמת החולצה. הפסיעות שלי הפכו זהירות ומחושבות יותר, כמו של רקדן קלאסי. מה שאני מנסה לומר זה שהחולצה הפכה אותי לאדם טוב יותר.

מצד שני, כשאני לבוש בחולצה הלבנה הזו, יש סיכוי שאסרב לעזור לאדם פצוע.

ראיתי אתמול כמה דקות מהסדרה החדשה הזו TLV.
הדבר היחיד שמעניין בה לדעתי היא החדות הדי מדהימה בה היא מגלמת את העובדה ש"עיר ללא הפסקה" ו"עיר זרה ומנוכרת" הן מיתוסים שנוצרים על ידי צעירי הפרובינציה, שמגיעים ל"עיר הגדולה". שהרי תל אביב, וברלין, וניו יורק, ולונדון הן שכונות די אינטימיות סך הכל – כל סצינה מבתרת את העיר לשכונה משלה, די מתוחמת וקהילתית. ומסביב לשכונות הקהילתיות האלה, כנראה, חיים כל מיני אנשים, כמו האנשים שמככבים בסדרה, והם חיים בעיר חיים לא עירוניים. הם לא נהנים מהעיר הספציפית בה הם חיים, ולא כל כך מכירים אותה. הם גרים באיזו עיר כללית ומופשטת, "מנוכרת" ו"ללא הפסקה".  עיר שמקומות הבילוי שלה פתוחים 24 שעות כי הם לא מכוונים לאף אדם ספציפי, בעל הרגלים. ו"הניכור" שהם כל כך אוהבים לדבר עליו הוא תוצאה של העדר קהילה סביב מקומות הבילוי האלה, שמכוונים לאנשים שמגיעים מחוץ לעיר, או גרים בתוכה אבל לא חיים בה. נדמה לי שמעבר לכל עניין התחבורה הציבורית, ושבילי האופניים, והבנייה המוזרה במרכז העיר, הדבר הכי בעייתי הוא שראש העיר המכהן רואה את תל אביב כמו משתתף בסדרה העגמומית הזו.
לא משנה. בניגוד ליפו, בתל אביב יש המון מקומות שאני אוהב. הבעיה הפוכה -  אין כמעט מקומות שאני לא מכיר. אין כל כך מה לעשות נגד זה, תל אביב היא עיר צעירה מאוד ודי קטנה. נדמה לי שיש שתי סיבות בגללן אני חוזר שוב ושוב, במהלך טיולים ברגל, למקומות מסויימים בתל אביב – או שמדובר במקומות שאף פעם לא ראיתי מבפנים, או שפשוט יש שם צל רציני (המשך…)