― מסעות, מסות, סגנון וספרים ―

באחד מימי השישי לפני חודש בערך נערכו כמה סיורים מודרכים ביפו במסגרת "בתים מבפנים", או איך שלא קוראים ליזמה הזו של העירייה. שניים מהם נראו די מעניינים – בראשון טיילו בשדירות ירושלים כפי שהייתה בימי הבריטים והעותומאנים – מרח' אילת ועד יהודה הימית. השני היה סיור בנמל בעקבות בעלי החיים הנדירים שחיים שם. הייתי הולך לשניהם  אם המארגנים לא היו קובעים אותם לשעה לא הגיונית לפנות בוקר (9 וחצי). למרות שלא הלכתי, חיבבתי את הרעיון – מסע בשכונת המגורים של עצמך. טוב, זה נכון שאני כבר לא גר ביפו כמה שנים, ונכון שיפו שגרתי בה 24 שנים כבר לא לגמרי דומה ליפו של השנתיים האחרונות. האמת שבשנים האחרונות, מאז שעברתי לתל אביב, אני משתדל לא להסתובב יותר מדי בעג'מי. פשוט מדכדך לראות איך מבתרים את העיר שלי למובלעות מבוצרות, איך חונקים את המקומות המעטים שעדיין נותרה בהם קצת חיים קהילתיים ושכונתיים, ואיך רק המקומות המוזנחים שחייבים היו להשתנות נשארים בדיוק אותו דבר. אבל לצאת למסע בתוך השכונה שלך הוא רעיון יפה מאוד. זו אולי צורת המסע המתאתגרת מכולם – איך מוצאים הפתעות, מקומות חדשים ונקודות של זרות בתוך השכונה בה גרת כל חייך.

כילד יצאתי לטיול יומי קבוע בעג'מי, בדרך כלל לפנות ערב. אף פעם לא תכננתי מראש את המסלול אבל איכשהו כמעט תמיד הלכתי בדיוק את אותה הדרך: שמאלה ביפת עד גבעת תמר, ימינה ברחוב מנדס פרנס, פניה ימינה והליכה ברחובות ללא שם עד המדרגות הרחבות שמובילות כמעט עד שערי ניקנור. משם, לנמל ליפת וחזרה הביתה.  היום אני מבין שזו לא היתה דרך אקראית שהתקבעה איכשהו מתוך הרגל, אלא דווקא מסלול מתוכנן בקפידה אינטואיטיבית, שהשחיל, כמו חוט במחט, את כל הנקודות הזערוריות של חיים שנותרו ביפו, מובלעות נדירות ששימרו משהו מיפו הקוסמופוליטית, עיר ערבית-יהודית-בריטית-עותומאנית שבשנות השמונים, ארבעים שנה אחרי שיא הפריחה שלה, לא נשאר ממנה כמעט זכר. בעיר אומללה כל כך, האיתור של מקומות כאלה מזכיר צייד פטריות כמהין. אם לא תהיה עירני, אם לא תטחוב את הידיים לשיחים, אם תעמוד אפילו חצי מטר ימינה או שמאלה – תפספס את הפטרייה. השתדלתי לצלם את המקומות באייפון שלי. אני לא בטוח עד כמה התמונות האלה עוזרות. צירפתי אותן בכל מקרה, אבל יש סיכוי שאין בתצלומים האלה שום דבר ממה שאני ראיתי, או להפך.

קטע רחוב מנדס פרנס

אני די בטוח שעשרים המטרים האלה ברחוב מנדס פרנס (רחוב בית השגריר הצרפתי) הם המקום האהוב עלי ביפו. מבחינתי זה המרכז של העיר. אבל רק עשרים מטר. אם תלכו כמה מטרים אחורה, תגיעו ל"גבעת תמר", איפה שתושבי בת-ים ותל אביב קונים בשר (חינאווי וחג' כחיל) או גלידה (אנדריי), ואיפה שלתושבי יפו אין כל כך מה לחפש. אם תתקדמו כמה מטרים קדימה מדי, תגיעו למגרש חול שומם, ואחריו מבצר השגריר הצרפתי, הגינה שלו ומדשאות מדרון יפו חסרות התכונות. המרכזים הישנים של העיר יובשו אחד אחרי השני. המרכז המסורתי, איזור השעון, איפה שלפני קום המדינה פעל השוק של יפו, היכן שבשנות החמישים והשישים פעלו מועדונים מיתולוגיים, הפך מאז שנות השמונים למקום המשמים ביותר בגוש דן. היום יש שם כמה בתי קפה יאפיים, חנות פוטונים וסניפים של סטימצקי וקסטרו. הנמל, שהיה עד שנות השישים הלב הפועם של העיר, יובש גם הוא והפך לאיטו למתחם בילויים סטרילי. שתי הנקודות המרכזיות של שדרות ירושלים, השדרות הקוסמופוליטות של יפו – מנקודת החיבור עם דרך אילת ועד ההצטלבות עם יהודה הימית, שם פעלו לפני קום המדינה שלושה או ארבעה בתי קולנוע, ומה שהיה המרכז הבולגרי של יפו, מושבם של החייטים, המסעדות הבולגריות, חנויות הספורט והבורקסים, מצויים כבר כמעט עשור בחפירות ושינויים בלתי נפסקים שהבריחו חצי מבעלי החנויות ואמורים להבריח את החצי הנותר ברגע שתעבור שם רכבת קלה. כן, זה המצב. היום, המרכז של יפו, העיר הכי וותיקה בא"י, נדחס לתוך קטע בן פחות מעשרים מטר ברחוב צדדי בשכונת עג'מי. זה די מדהים, אבל בכל שכונת עג'מי אין אף רחוב שבו שלוש חנויות עומדות מול שלוש חנויות אחרות. מאיזושהי סיבה, בתוך עג'מי כמעט ואין עסקים קטנים. מה שהופך את הרחובות למתים, למעט ילדים משועממים שמחפשים למי להציק. אין אווירה שכונתית, מלבד כמה משפחות ספורדיות שהעבירו את הסלון למדרכה ואפשר, אם עוברים בזמן טוב, להכנס להם לתוך וויכוח משפחתי. בכל מקרה, כשפונים מ"גן תמר" למנדס פרנס, ועוברים חמישים מטר של רחוב יפואי חנוק קלאסי, המרכז הקטן והצפוף הזה מופיע כמו נווה מדבר. זה מתחיל במכולת אחת ומולה חנות לכלי בית. אחר כך חומוס "מרואן", אחת משלוש החומוסיות האהובות עלי ביפו, שמוסיפה ביגטיים לאווירה הקהילתית של חלקיק הרחוב הזה, בעיקר בזכות כל החברים של מרואן שיושבים איתו תמיד בשולחנות שעל המדרכה, לידם ברביקיו מעלה עשן שעומד על המדרכה גם הוא. אני ממליץ לכל מי שלומד ערבית להגיע לשבת במרואן. יש שם איזו אוירה נונשלנטית ושכונתית שאין בחומוסיות המוכרות יותר שאני אוהב (חומוס אסלי ואבו חסן), ונראה לי שאם יושבים שם שעה בין הלקוחות הקבועים אפשר לתרגל די טוב את השמיעה. מול "מרואן" פועל איטליז,  וחנות אחריו יש חנות ירקות עם חצילים עגולים וכל מיני ירקות שלא תמיד אפשר למצוא בתל אביב. מרואן וסביבתו הם מין יפו ערבית אידיאלית בזעיר אנפין – כך היו נראים הרחובות הפורחים בעג'מי, אם העירייה והמדינה לא היו חונקים אותה בשיטתיות (כמו שחנקו, למשל, את השוק של עג'מי). ככה היו אמורים להראות רחובות יפת וקדם, שהפכו לרחובות א-קהילתיים – יפת עם כל מיני חנויות בגדים ומתנות שלאיש אין חפץ בהן, וקדם עם מסעדות דגים שאף תושב עג'מי לא דורך בהן. אני מקווה מאוד שהרחוב הזה יצליח להחזיק מעמד עם כל תנופות הבנייה היאפית והמבצרים שמוקמים סביב. נראה לי שיש לו סיכוי לא רע. הוא די רחוק מהים, ואין בו בתים עם תיקרות גבוהות.

המדרגות ברחוב סלסילה

אחרי הפניה ביפת ימינה אל מנדס פרנס, המשכתי קצת ישר ואז פניתי שוב ימינה, דרך כמה סמטאות לרחוב סלסילה. אני רוצה להתעכב קצת על השם הזה. קראתי לפני כמה זמן שבעירייה הבטיחו לשנות כמה רחובות לשמות ערביים. יכול להיות שאני טועה, אבל יש סיכוי שרחוב סלסילה הוא הפתרון המצחיק של העירייה לסוגיית שמות הרחובות ביפו – מילה חסרת פשר בשום שפה שנשמעת כמו מילה בערבית. אני אמנם דובר ערבית בסיסית מאוד, אבל מעולם לא שמעתי את המילה סלסילה. מצד שני, אני גם די בטוח שזו לא מילה בעברית. כולם מבולבלים, ואף אחד לא שואל שאלות. טוב, אני מניח שאת התושבים המקומיים זה לא כל כך מעניין, קראתי פעם באיזשהו מקום שתושבי עג'מי מתעלמים באלגנטיות מהשמות של הרחובות – ערביים או עבריים, לטובת השמות הישנים שלהם מלפני 48. את רחוב סלסילה, אליו אפשר להגיע ישירות מרחוב יפת (אם באים מתל אביב, פונים ימינה ברחוב של חומוס אבו על עבד) חוצה גרם מדרגות ארוך שמגיע ממש ללב השכונה. מקצה גרם המדרגות הזה, עג'מי נראת פתאום כמו שכונה ערבית משגשגת. הרחובות הגוססים והמטונפים נעלמים, ומה שנשאר זה חזיתות הבתים הגבוהים, איפה שבעבר גרו עשירי העיר, והיום גרים בה יאפים יהודיים שצבעו את בתיהם בצהוב ואדום. עוד דבר שמוסיף לתמונה האידילית של יפו הם העצים, שפתאום, מהזווית הזו, הופכים את עג'מי לשכונה ירוקה. מאיפה בדיוק הם מגיעים, העצים האלה? כשהולכים ברגל בתוך השכונה לא נתקלים אפילו בעץ אחד. המדרגות האלה הם גם איזה זכרון לאיך עיר מזרח תיכונית צריכה להראות. בעג'מי כמעט ואין מעברים יצירתיים כאלה בתוך השכונה. אני די בטוח שזו השכונה עם הכי הרבה רחובות וסמטאות ללא מוצא בישראל. זו אחת הסיבות שהירידה במדרגות האלה משחררת כל כך.

סמטת הדייגים

טוב, אני חייב להודות שאני לא יודע איך קוראים לסמטה הזו. בדרך כלל, אחרי הירידה במדרגות מהפסקא הקודמת, הייתי ממשיך לשערי ניקנור, משם לרחוב הצדף, ירידה במדרגות ולנמל. כילד קטן, אני זוכר את הנמל של יפו בימי השגשוג האחרונים שלו. הוא כמובן כבר לא היה נמל פעיל, אבל עדיין נותרה בו מעט אקזוטיות – הרציף היה מלא במסעדות דגים ומעט חנויות שאני לא זוכר כבר מה מכרו בהן. חיבבתי במיוחד את החלק הצפוני של הנמל, שמתחבר עם יפו העתיקה. שם החזיקו הדייגים העצמאיים את המחסנים שלהם. המחסנים האלה כמעט תמיד היו פתוחים ופעילים, גם בלילה, וכל מיני טיפוסים היו יושבים שם על ספסלים וכיסאות על הרציף ומתבטלים. לזוג חברים של אמא שלי היה שם מחסן, וכל ל"ג בעומר הם היו עושים מסיבה על הרציף, כשגולת הכותרת היתה שריפת בובה של היטלר. אין פלא שהמסיבות האלו זכורות לי לטובה. בסיבוב שעשיתי שם השבוע גיליתי שכמעט כל המחסנים האלה הפכו היום לסטודיוים של אמנים יאפים מעצבנים. אבל זו לא סימטת הדייגים. מהנמל ממשיכים ישר, עד שמגיעים לירידה מיפו העתיקה. שם, ממשיכים קצת ואז פונים ימינה לרחוב קטן ומקביל לרחוב יפת, נדמה לי שזו הפנייה הראשונה לפני מסעדת קוקה (אסור בשום פנים ואופן להתבלבל. אם תמשיכו בפנייה הלא נכונה תגיעו למתחם ניר צוק, ואז אני אאלץ להפסיק לדבר איתכם). בין מסעדת קוקה למסעדת דגים קטנה אחרת, שאין לה שם עד כמה שאני זוכר, נכנסים לסמטה שאני מדבר עליה. אני תמיד עובר בה בדרך לרחוב יפת. עד לפני חמש או שש שנים הסמטא הזו היתה מלאה בבתי מלאכה. בשנים האחרונות המקום התרוקן, ואני מבין מהסנדלר שלי, אחד האחרונים שנשאר שם ושמפונה גם הוא בספטמבר (והבטיח להכין לי עד אז סנדלים לבנות בפעם האחרונה) שאבולעפיה מתכננים להשתלט על כל המתחם. טוב, הנקודה שאני הכי אוהב בסימטה הזו היא הנקודה ממנה אפשר להציץ לתוך מין בית קפה קטן, או קיוסק משונה. תמיד יושבים שם בחצר אנשים ומשחקים קלפים. הם נראים לי כמו דייגים. מעולם לא אזרתי אומץ להכנס פנימה, לתוך המובלעה הזו, ולהביט בבית הקפה הזה מבפנים. אני די בטוח שיש שם חדר פנימי, ואני מניח שאם אכנס לשם אתאכזב. עדיף להסתכל מרחוק ולהמשיך לדמיין. אם ממשיכים קצת בסימטה מגיעים לעוד כניסה קטנה לחצר. נדמה לי שזו כניסה נוספת לבית הקפה, כניסה אחורית, מפני שיש שם חץ על הקיר ולמטה כתוב "שקשוקה במחבט 15 שקל". גם לחצר הזו מעולם לא נכנסתי. נראה לי שזו המסעדה היחידה ביפו שאני לא מכיר. פעם היה לי את זה גם עם המסעדה הבולגרית בחנייה של איצטדיון גאון, עד שפעם אחת אכלתי שם, והיה נחמד, לא משהו, וכל הדמיונות שלי על המקום כמו איזה גן עדן בולגרי קטן נעלמו. אז אני מעדיף תמיד לחלוף על פני בית הקפה הזה, ולחשוב שככה פעם יפו הבולגרית, או השטח הגדול, או איזו הכלאה ביניהן, נראתה.

הדרך לבלומפילד מרחוב סלמה

איצטדיוני כדורגל הם אחד הדברים שאני הכי אוהב בעולם, ובמיוחד בטיולים. עד היום, המלון היחיד שאני זוכר מכל הטיולים בחו"ל כילד, הוא מלון אפרפר וחסר אופי בגלאזגו. אני זוכר אותו בזכות הנוף שהשתקף מהחלון – חומת בטון מדורגת עצומה, היציע המרכזי של האיצטדיון של גלזגו ריינג'רס. תמיד כשאני נוסע ברכבת ועוברים בעיר ששמעתי פעם את שמה, אני מתעורר כמו שועל וכמעט תמיד מוצא את האיצטדיון. יש לי חושים חדים לעניין הזה. מה שכן, איצטדיונים מפורסמים נמצאים בדרך כלל מחוץ למרכז העיר, בפרברים, או איזורי תעשיה, אז בדרך כלל אחרי שזיהית את האיצטדיון, אין עוד שיאים ומקומות מעניינים מסביב. אני שונא את הרעיון הזה, של איצטדיון שנפרד מהמרקם העירוני, וזו אחת הסיבות בגלל אני אוהב כל כך את בלומפילד – איצטדיון שנמצא ממש באמצע העיר, חמישים מטר משדרות ירושלים. אני יודע שיש כל מיני פינטוזים על להעביר את בלומפילד מיפו, האיצטדיון בנוי על שרידים של ביצה (הרי קראו לו "באסה" לפני 48. גם אז הוא היה מגרש, אבל בלי יציעים. ב"באסה" נערכו אליפויות הליגה הערבית של א"י) ולכן יש שם איזה עניין של שקיעה וחיזוקים אינסופיים שצריך לעשות מדי שנה. אני מאוד מקווה שזה לא יקרה. החסרון היחיד של בלומפילד בעיני הוא האיזור של שדרות ירושלים שמקיף אותו. רצה הגורל ובלומפילד מסתתר מאחורי קולנוע אלהמברה ועוד כמה בניינים הסתדרותיים, ככה שכמעט משום מקום אי אפשר לתפוס את כל האיצטדיון במבט. מאיפה שלא תבואו, משהו מסתיר אותו. יש אמנם דבר מה נחמד בפתאומיות שבה בלומפילד מופיע בפניך, במיוחד כשאתה די רחוק מהמגרש, ושומע את השירה מבפנים, וממהר כבר להגיע, אבל עדיין לא רואה את האיצטדיון משום מקום, למרות שאתה יודע שאתה מאוד קרוב. זה נחמד, אבל אני חייב להודות שאני אוהב יותר את ההליכה לאיצטדיון בדרך ראשית שמובילה אליו, כמו באנגליה, כשהאיצטדיון עומד בקצה, ממתין לך ולשיירות האוהדים שצועדות לידך. איכשהו, למרות שכבר בערך 20 שנה אני הולך למשחקים בבלומפילד, רק לפני שנתיים גיליתי שבכל זאת יש דרך שבה אפשר להתקרב אל בלומפילד ולהביט בו תוך כדי. זה קרה כשמיהרתי לאיזה משחק, ונהג המונית התבלבל בדרך. איכשהו הגענו דרך רחוב סלמה, למפקדת המשטרה החדשה שבנו שם. היה פקק, אז ביקשתי לרדת ברחבה של המשטרה. בדרך כלל אני מגיע מהצד השני, דרך שדרות ירושלים, או מהגינה של הקונסרבטוריום. כשפניתי, בעקבות כמה אוהדים, ימינה לכיוון בלומפילד, גיליתי פתאום את הדרך הזו. מהזווית הזו, האיצטדיון נראה פתאום שונה לגמרי, כאילו זה איצטדיון בחו"ל שאני לא מכיר. הלכתי על הכביש, כדי להנות מזווית ראייה מקסימלית. פתאום רכב צפצף מאחורי. הסתובבתי, בכיסא ליד הנהג ישב שייע גלזר. הבנתי שמצאתי את הדרך הנכונה.

נ.ב.

היום התחיל טורניר וימבלדון, טורניר הטניס האהוב עלי בעולם. חוץ מההתרגשות לקראת שבועיים של שכרון חושים וימים מלאים בטניסאים האהובים עלי (רוג'ר פדרר, כמובן, אבל גם ארנסט גולביס, וז'יל סימון ואפילו דודי סלע שלנו!) וימבלדון עבורי הוא סמל לחילוף עונות השנה. השבועיים הקרובים של סוף יוני-תחילת יולי מסמנים את סוף עונת המסעות והטיולים, כשביום האחרון של וימבלדון אני נסוג לחודשיים של הסתגרות בבית, עד סוף אוגוסט. טוב, זה לא לגמרי מדוייק. בחודשיים האלה אני כן יוצא מהבית אחרי שבע בערב, ומדי פעם כשאין ברירה גם בשעות היום, אבל בעקרון, תחילת יולי ועד סוף אוגוסט הוא תקופה שאינה מתאימה בעיני למסעות וטיולים. אוקי, גם זה לא מדוייק. זו תקופה שאינה מתאימה מסיבות שונות למסעות וטיולים בחו"ל – יוני ויולי הן התקופה האידיאלית לתיירות פנים. לדרום הארץ איני מתקרב – המקום מלא בחול, ואני אלרגי לחול. מה שמשאיר את מרכז הארץ וצפונה, שם קריר יותר, ויש שפע של מקורות מים. בקיץ שעבר נסענו לנצרת, נהריה, חיפה וירושלים. השנה אני מתכנן סדרת מסעות נרחבת יותר מהם אפרסם פה רשמים בחודשיים הקרובים. יפו היתה ראשונה. בשבוע הבא – תל אביב.

נ.ב 2

יפו היא לא מקום לחובבי בגדים. יש את השוק הבוכרי, אבל אני לא קונה משם בגדים כבר כמה שנים. שדרות ירושלים היא המרכז הסרטוריאלי של יפו, או יותר נכון – המרכז הסרטוריאלי לשעבר. יש שם סניף ויצ"ו לא גרוע, אבל המנהלת שלו יקרנית בצורה קצת מופרכת, ובזמן האחרון הם הפכו את הסניף שלהם (ליד הדואר) ל"חנות רטרו", אז אני אוסר עליכם להתקרב. ליד המזרקה יש שני חייטים שאני לא ערב לטיב שלהם. אצל אחד מהם התעניינתי פעם, הוא ביקש 2500 שקל לחליפה. נראה לי שזה יותר באווירת חתנים ובר מצוות. החנות היחידה שקצת מסקרנת אותי בשדרה היא חנות בשם "זיקו", די קרוב ל"מפגש הרצל" ואיפה שפעם היתה חנות הספורט "קביליו". על השלט כתוב "ספורט אלגנט", ויש שם חולצות פולו לא רעות ואווירת בוטיק ישן. זו חנות הבגדים היחידה ביפו שלא מוכרת ג'ינסים. פעם נכנסתי לשם, אבל זיקו סרב לתת לי לנבור בארגזים ודי גירש אותי מהחנות. נדרתי נדר לא לבקר אותו שוב עד שהחנות שלו לא תפשוט רגל וכל הסחורה תמכר במחירי רצפה. צוחק מי שצוחק אחרון.