― מסעות, מסות, סגנון וספרים ―

כשרמי סיפר לי שהוריו לוחצים עליו להצטרף לקרוז בן חודש לאיי סיישל, מיד ראיתי בעייני רוחי רשימת מסע נהדרת – גרסא משונה ובת זמננו לסיפור הקלאסי של הרפתקאן אירופי מעומלן המגיע לחקור את הג'ונגלים ומשתגע. רמי ויינשטוק הוא צפר וזאולוג חובב שאינו מרבה לצאת את דלת ביתו (ושבנה, בצורה יוצאת דופן טובה, את האתר של השמרן. אבל זה לא קשור לעניין), וההגעה שלו אל מלכודת הדבש של סיישל עוררה בו חששות – מה אם הטבע שם צבעוני מדי, כמו מנות האוכל במסעדות התיירים? מה אם ימצא עצמו בגרסא משוכללת יותר של אילת, מרחק 7 שעות טיסה במקום מחצית השעה? הוא גם דיבר בחשש כבד על סכנת שודדי הים. הסכמתי איתו שאיי סיישל היא יעד מסוכן, ושמחתי שהסכים לבסוף לשים את בטחונו האישי בצד, ולצאת, מלא חשדות, לבדוק עבור הבלוג את המתרחש ביערות האיים.
שבוע אחרי ששוגר לסיישל, רמי הופיע בג'יטוק. התעניינתי איך הוא נהנה באיים ואיך מתקדמת כתיבת הרשמים. "אני כבר בארץ", הוא ענה. "חזרתי אתמול".  רמי נמלט מהאיים, אשר מרבית האנושות רואה בם גן עדן עלי אדמות. זהו סיפורו (אגב, אני ממליץ לקוראים לפתוח את הלינקים לתמונות עבור חווית קריאה מלאה):

———————————-

אבא הנחית עלי ועל אמא את רעיון החופשה, יום אחד, כשחזר מחוג ריקודי העם. את 30 ימי הנופש עלינו להעביר באיי סיישל. זה מיד מרתיע אותי, מדובר הרי במקום מצחין מאקזוטיקה. נכון שהטיול הקודם עם ההורים היה הצלחה אדירה, אבל הוא נערך בנופי השממה של רומניה וכלל פגישה עם משפחת דובים. שבועות מראש אני נובר באינטרנט ומגלה שרוב החומר על סיישל נוגע לחופי הטורקיז ולחוויות אקזוטיות כמו דילוג על צבי ענק. בנוסף למידע התיירותי אני מגלה לא מעט סכנות שאורבות באיים – קדחת לא נעימה, מגפת שודדי תיירים, וגם סכנת הפיראטיים הסומאליים שמסתובבים באוקיינוס ההודי וחוטפים כלי שייט מערביים. מדובר במקום מסוכן.

האקלים בסיישל משווני, והאיים עשויים צוקים עם יערות גשם ורצועות חוף צרות. יער הגשם נקשר אצלי מיד למזימות תיירות כמו טרקים אתגריים. ביעדים טרופיים קיימת סכנת האמת בפרסום, שבעצם אין פה מלכודות תיירים מסוג כלשהו, ואני אקבל על הראש בדיוק את מה שראיתי כבר בברושור – חופי טורקיז, יער ירוק עד, צבי ענק, תוכים טיפשים וציפורי גן עדן. כל מה שראיתי בגלויות יחזור ויופיע בחיים באותם גוונים רוויים מדי. התקווה היחידה היא שיהיה לי המון זמן לשוטט ביערות ולגלות חיות נסתרות כמו התולען, סרטן הקוקוס – מין לובסטר ענק שחי על עצים באי – ויצורים לחים ומוזרים אחרים שלא יכולתי לפגוש בארץ. אני מחליט שמטרת הטיול שלי היא לגלות את בעלי החיים ששומרים על כבודם העצמי באקלים התיירותי הזה. הצלחתי למצוא אתר שעוסק בסוגי הדו חיים והזוחלים באיים והתברר לי שחיים שם 3 מיני תולענים. תולען הוא בעל חיים שאני מעריץ. כילד, איור באנציקלופדיה "מכלל" לא נתן לי מנוח. הופיעה בו תולענית דוגרת. זו חיה שנראית כמו שילשול אבל יש לה לב וסוג של גב כי היא בעצם דו-חי. התולען הוא קרוב רחוק של הצפרדע. העיניים שלו בדרך כלל מכוסות עור, לעתים חבויות מעבר לדופן הגולגולת או לא קיימות כלל, וסוג אחד ניחן במיומנות מיוחדת שמאפשרת לו לשלוף את העין מהגולגולת לפי הצורך. יש להם גם מחושים ליד האף, שמחוברים לעצבי ראיה, ריח וטעם בו זמנית. לא מזמן גילו שהתולענים הצעירים ניזונים מעורה של אימם.

שוכנעתי. ההורים מספרים על וילה מוקפת ביער. הם הבטיחו שבמקרה הגרוע אוכל להמשיך בעיסוקיי דרך האינטרנט, ואפילו, אם ממש אסבול, להקדים את חזרתי. ידידים לחצו עלי לנצל את ההזדמנות להרפתקאה טרופית, ויוני איים שיפקוד אותי אסון אם לא אסע ואמלא דו"ח עבור "השמרן". אני מצטרף לטיול בלב כבד, חושש שנקודת השבירה קרובה.

יום לפני הטיסה:
קונים שנורקלים בחנות הדייג בנתניה. אמא מודדת משקפת, כורכת את הרצועה סביב הראש כנגד הוראות המוכר.

הטיסה המקורית יצאה לפני שבוע במסלול שכולל המתנה בפריז. זה אמור לקחת מעל 20 שעות, אבל רק אבא היה נלהב מספיק כדי לעלות עליה. אני ואמא חיכינו לטיסה ישירה וקצרה.

אנחנו יורדים מהמטוס לתוך אד חם. זה כנראה המצב פה לאורך כל השנה. 32 מעלות ו75 אחוזי לחות.
אבא, נמרץ ורענן, אוסף אותנו לוילה שבנויה על מדרון תלול מכוסה יער, קרוב לחוף. הוא אמר שהוא טיפס על הקירות בשבוע שהוא היה שם לבד. זה מוזר כי בתמונות שהוא צילם רואים אותו חוגג. בעלי החיים הראשונים שאחנו פוגשים הם אורגי מדגסקר. אבא מכנה אותם הדרורים המקומיים.

אחר הצהריים. אני ואבא יוצאים לשנרקל בחוף. אבא מנסה את שנורקל הסיליקון שקנינו לו. "הוא לא נוח לי. הפה שלי די עדין", הוא אומר. אני בודק שקית צילום שקופה שקניתי למצלמה. מצלם מלפפוני ים שמנים. בשונית שוחים תוכינונים, דגי זברה וגם חלילון, אני זוכר אותם לטובה מים סוף. דג העטלף מזכיר לי חביתה ואני מצלם אותו שוב ושוב. מאוחר יותר אבא יראה את התמונות ויסביר שזה דג שהוא פוגש כל יום ומכנה אותו מוטק'ה אבני. אבא מביא דבר מתיקה מקומי – תפוח מים. מדובר בפרי ורוד ומימי, ממולא בספוג לבן. אני טועם מעט. זה כמו מים מינרלים בטעמים. החוף שאנחנו מבלים בו נמצא כ300 מטר מהבית, ואבא מראה לי את נקודות הצלילה הטובות ביותר. זה  די דומה לאילת, גם פה המים מעט עכורים. הדייגים המקצועיים משתמשים במלכודות במבוק ענקיות שמפוזרות בשונית. זה קצת מוזר עבור מקום שמתבסס על תיירות טבע ונוף.

לילה. הכלבים פה הם מין סמל סטטוס או משהו אחר שאני לא מבין. לכל תושב יש עדר כלבים קטן, לפעמים הם מוחזקים בכלובים. אחת התוצאות היא שבלילה נערכות מקהלות של ייללות ונביחות משותפות. קשה לי להרדם.

עוד יום

נוסע עם אבא לויקטוריה בירת האי, בתחנת האוטובוס אבא מתיידד עם אישה מקומית, אחר כך מספר ששמע מחבר על ההמצאה המבריקה בעולם – מגרסה שמייצרת נייר טואלט.

במקום בננות ננסיות ולא כל כך טעימות קנינו סוג שנראה דומה יותר לקוונדיש, הבננה המסחרית המוכרת. הטעם מוצלח יותר, ואפשר לזהות בו גוון מלפפוני.

ערב.
אמא מגלה שהעורבים החגים בשמי הערב מעל המרפסת הם בעצם עטלפי ענק (השועל המעופף). זה מבהיל אותה.

אל תאורת הלילה נמשכים פרוקי הרגליים. אחד מהם הוא חרגול גדול ירוק דמוי עלה שנכנס לסלון. אני תופש אותו לתמונה ליד כלי המים של הכלבים. גמל שלמה ענק מצטרף לחבורת השממיות ליד מנורת המרפסת.
הכלב קוקי מוקסם מגמל שלמה ענק אחר. תוך כדי בריחה הגמל נשכב על הגב ומבצע תנועות חתירה עם הכנפיים.

אני נזכר שלא קיבלנו הוראות להוציא את הכלבים לטיול צרכים. וגם בזה שהם אוהבים את העשב הגבוה בגינה.
רושם את העובדות האלה לפני.

חופשת הפסחא חלה היום ומשפחות מקומיות מבלות על חוף הים. צעירה ותינוק בכפכי ים קרבים אלי, מסתבר שאני נח במתחם הפיקניק המשפחתי שלהם. אבא נכנס לצלול אך נעצר במים הרדודים. הוא עומד ומודד את כיוון תנועת העננים על ידי מתיחת ידיים לשמיים והצמדת האצבעות לכדי משולש. על החוף, תיירת בוחנת בסקרנות את המנהג המיוחד.
אני מפטפט עם האשה המקומית. אחרי כמה דקות מצטרף אלינו בן זוגה. הוא עולה מהים ובידו צלופח גדול. מביט בנו, שולף סכין וחוזר לים להשחיזו על סלע. אחרי כמה רגעים הוא עולה לחוף שוב עם הצלופח והסכין השלופה. הצלופח מושלך לחול והאיש מרים אבן גדולה. בשלב הזה הוא מוקף בבני משפחתו וחבורת ילדים. משהו בגוף הבלוני של הצלופח הנמעך מעורר רגש. האשה מצחקקת בביישנות.
גם אבא יוצא מהמים. הוא פונה אל האיש עם הצלופח, "עכשיו אתה מכין לי סטייק מזה?", האיש מנסה לברר מה אבא רוצה ממנו. לאחר כמה דקות של אי הבנות כבר ברור לכולם מה קרה – אבא רכש לו ידיד חדש.

אבא בחוף באופוריה. הוא מתרוצץ, מפטפט וצולל באנרגיות של מדריך תיירים.  גם אמא נהנית, היא משוגעת על צלילות שנורקל וטוענת ששחיה בים מחזירה אותה לחיים. לחמה יש סגולות מרפא. אני משועמם, אלרגי לחול ולשמש, וגם אינני חובב צלילה גדול – אני לא קונה את הטריפ הזה של ריחוף בין חיות פסיכדליות דוממות. הנופים האלה נראים לי אקראיים מדי וצפויים מדי בעת ובעונה אחת. אחרי הצלילות אני חותך הביתה, ואחרי כמה ימים כאלה על החוף נמאס לי, ואני נשאר בבית. אבא מביא דגים טעימים משוק הדייגים בטיילת.

בבוקר ההורים מבלים בחוף והבית לרשותי. אני עייף ומשוטט בגינה, הופך בערימת עלים רקובים ומטריד חומטים מבהיקים מריבצם. חזרתי למחשב בסלון. זוג תורים מפוספסים נוחת קרוב לשולחן. הנקבה בדילוגי צליעה. הזכר משמיע קריאה ראוותנית ובורח בבהלה.

האינטרנט פה איטי מאוד ואני רוצה לצאת כבר לטייל בטבע. תושבים מקומיים מזהירים אותנו שלא כדאי לשוטט באזורים מבודדים ללא קבוצה ומדריך, בגלל מכת השודדים. האזהרה הזו חוזרת בכל פעם שאנחנו מתייעצים עם מישהו בקשר לטיולים בטבע. יש שני סיפורים קבועים – על תיירת שנאנסה ביערות, ותייר סקנדינבי שנחטף. בבוקר ההורים נוסעים לכפר אמנים. כשהם חוזרים, אני מעלה את האפשרות של חזרה מוקדמת לארץ. אבא לא מוכן לשמוע על זה. הוא מבטיח שהיום נמצא מדריך ונצא אל היער. הוא משוכנע שיהיה מדהים.
ההורים מוטרדים, הם יורדים לחוף. כשהם חוזרים מהצלילה אמא מספרת לי ששחתה לצידו של פתן ים, הנחש הארסי בעולם.

דבר מה שגיליתי על אבא – הוא לעולם לא ילבש חולצה שחורה. החולצה האהובה עליו – חולצה עם הכיתוב: אברי דיי איז אה פארטי דיי.

עוד יום

אני ואבא בדרך לטיול בהר. עוד לא הצלחנו לתאם טיול עם מדריך, אבל אני מסרב לחזור שוב  אל החוף. אבא קורא לי לראות משהו. הוא עומד ליד מקבץ שיחי "אל תיגע בי" ומשחק בהם. אנחנו מתקדמים לעבר מישהו שמשוטט לצד הכביש, מקרוב הוא מתגלה כאדם חולה ומזוהם. הוא ממלמל אלינו את תשובותיו. עזבנו אותו ופנינו לעבר משפחה סימפטית. הגבר מציג את עצמו כמדריך תיירים ומציע לנו לצאת לטיולים בהדרכתו ברחבי האי. אני אומר לו שמעניין אותי לפגוש בעלי חיים ובמיוחד את התולען. הוא מסביר שצריך מזל בשביל למצוא אחד מהם כי הם חיים מתחת לפני השטח, שם הם זוללים שורשים. לא הגיוני העניין עם השורשים, דו חיים בוגרים הם תמיד טורפים. אבא מתלוצץ איתו על צמח האל תיגע בי. אני משתמש בשמו הלטיני של הצמח, "מימוזה". המדריך מאשר והוגה אחרי את המילה הסמכותית. ברור שהוא לא שמע אותה מעולם.

וגם, אמא שוב שחתה לצד פתן ים. זה היה צלופח.

יער הגשם

למחרת אנחנו סוף-סוף בדרך ליער הגשם. נהג המונית אומר שאנחנו אמיצים ומסביר לנו על שיטות לחימה בשודדים ביער, הוא מציע לשלוף מצלמה לקראת השודדים ולהרתיע אותם בצילומי דיוקן. אנחנו מציעים לו להצטרף לטיול כשומר אך הוא מסרב. הצעידה ביער קצת קודרת. אני ואבא יודעים שכבר ויתרתי, ושהביקור הנכסף ביער צפוי לאכזב לאור הציפיות וההמתנה. אנחנו צועדים ביער הלח, מדשדשים בין זרזיפי מים ורכיכות. בבריכות קטנות נצברים כדורי מוך לבנים שהם שלב רקבון של פרי שנראה כמו הכלאה בין תאנה ומשמש.
אבא צועד בהחלטיות כשפניו לפיסגה, אני נובר ברקבובית ומשתהה. נחש קטן מרקיב על השביל, ראשו עקום. מטיילים טיפשים חבטו בו למוות. בהמשך, פגישה עם צפרדע ננסית באורך סנטימטר. זה פרט בוגר. למין הזה אין ראשנים, והצעירים בוקעים בצורת צפרדע מוגמרת באורך 3מ"מ.
עוד ממצאים מהיער: שיחי כדנית טורפי חרקים. טנרק, יונק קטן דמוי אופוסום, הוא נראה משוטט על סלע וחמק למחילה כשהתקרבתי. רגע קסום. חלזונות ענק אפריקניים. ביצי זוחל שכנראה נשלפו ממסתור על ידי בעל חיים, אחת מהן מקומטת, מושכת אליה נמלים, בטח בגלל מות העובר.

בדרך חזרה מהיער אני מזכיר לאבא לברר עם הסוכנת אם יש טיסות מוקדמות חזרה. הוא דחה את השיחה הזו כבר כמה ימים, אבל עכשיו, אחרי הטיול הפושר ביער, הוא כבר לא נלחם. אני מרגיש קצת לא נעים – גם כלפי אבא, שרצה כל כך שאהנה פה, אבל גם כלפי היער. זה לא פייר כלפיו. קשה למצוא דברים מדהימים ביער בביקור אחד, זה לא גן חיות, ואני הרי בניתי על שיטוטים יומיים שנמנעו ממני בגלל סכנת השוד והחמס. אני עדיין קצת המום מהמפגש עם היונק הקטן, הטנרק. הוא חזר למחילה מהר כל כך שלא הספקתי לצלם. אבא מתקשר לסוכנת הנסיעו ומתברר שהטיסה המוקדמת יוצאת היום. אני צריך להחליט עכשיו. עוברות לי בראש מחשבות על הצרות שפקדו אותי על האי. אידיליית השוטטות ביער שהתנפצה והותירה אותי עם ימים ארוכים שהבילוי בהם נחלק בין הבית והחוף. חוסר האפשרות לישון בסמוך למקהלות הכלבים הליליות. הלחות הנוראית שעוד מצפה לי בארץ ביולי אוגוסט ומשום מה אני זוכה כאן לחודש בונוס ממנה, כשמעל הכל, החשש שהקרוז שמצפה לנו עוד שבוע, יהיה בעיקר מסע של עוד שיזוף וצלילות.
אבא אומר שיש מקום על הטיסה ושנשאר לי עוד זמן לחשוב על זה. כשאנחנו מחפשים אוטובוס מויקטוריה הביתה מתברר שאין מספיק זמן ואחרי שאני מחליט סופית, אנחנו לוקחים מונית לשדה התעופה דרך הבית. אמא מופתעת אבל מגיבה בספורטיביות.

הטיסה חזרה נעימה מאוד והאויר בתל אביב מרענן באופן משונה.

יצא יומן חמוץ שמסתיים במנוסה, אבל כתוצאה ממנו נזכרתי שיש דברים שאני אוהב והזנחתי בארץ, ומאז החזרה נתקפתי בבולמוס טבע ואני מוצא את עצמי גורר חברים לסיורים בדיונות ואתרי ביוב בגוש דן, כאילו החזירו לי חבל ארץ זנוח שיש לגלותו עכשיו. האתרים האלה מתגלים כמתאימים בהחלט לשוטטות ולמפגשים עם שועלים, זוחלים, ציפורים וצמחים ששרדו את הפיתוח. יתכן ובעתיד נרחיב את הסיורים עד לאזורים עשבוניים בעמק חפר ואף מעבר לו.

נ.ב.
למען ההגינות ועבור חובבי האקזוטיקה, אציין שההורים קיבלו את מסע התענוגות של חייהם. השיטה של אבא גם כנראה מוצלחת משלי. הוא התמסר לכל בילוי שנקרה בדרכו, הפך מיד לדמות מוכרת ואהודה בשכונה, הוזמן לתחרות אתלטיקה על מצוקים, זכה במדלית ארד, הופיע במגזין הספורט בטלויזיה, וגם סייר בעמק החזירים – יער שצומח בין ביצות נפלאות. די בטוח שהייתי מגלה שם דו חי.