― מסעות, מסות, סגנון וספרים ―

באחד מימי השישי לפני חודש בערך נערכו כמה סיורים מודרכים ביפו במסגרת "בתים מבפנים", או איך שלא קוראים ליזמה הזו של העירייה. שניים מהם נראו די מעניינים – בראשון טיילו בשדירות ירושלים כפי שהייתה בימי הבריטים והעותומאנים – מרח' אילת ועד יהודה הימית. השני היה סיור בנמל בעקבות בעלי החיים הנדירים שחיים שם. הייתי הולך לשניהם  אם המארגנים לא היו קובעים אותם לשעה לא הגיונית לפנות בוקר (9 וחצי). למרות שלא הלכתי, חיבבתי את הרעיון – מסע בשכונת המגורים של עצמך. טוב, זה נכון שאני כבר לא גר ביפו כמה שנים, ונכון שיפו שגרתי בה 24 שנים כבר לא לגמרי דומה ליפו של השנתיים האחרונות. האמת שבשנים האחרונות, מאז שעברתי לתל אביב, אני משתדל לא להסתובב יותר מדי בעג'מי. פשוט מדכדך לראות איך מבתרים את העיר שלי למובלעות מבוצרות, איך חונקים את המקומות המעטים שעדיין נותרה בהם קצת חיים קהילתיים ושכונתיים, ואיך רק המקומות המוזנחים שחייבים היו להשתנות נשארים בדיוק אותו דבר. אבל לצאת למסע בתוך השכונה שלך הוא רעיון יפה מאוד. זו אולי צורת המסע המתאתגרת מכולם – איך מוצאים הפתעות, מקומות חדשים ונקודות של זרות בתוך השכונה בה גרת כל חייך.

(המשך…)

אחת ההנאות הגדולות שלי בחיים היא למצוא ספר תמים ולהפוך אותו למדריך תיירים. יש לעניין הזה כמה חוקים. אסור שזה יהיה ספר פרוזה ("מסע בעקבות הר הקסמים של תומאס מן", למשל) או אוטוביוגרפיה ("מסע בעקבות גתה לוויימר") כי כמובן שמסעות כאלו נועדו לכשלון ואכזה שיעמומית ("מוזיאון בלזק"). בגדול גם קווי מסע מפורסמים ומיתולוגיים (האוריינט אקספרס, הרכבת הטרנס סיבירית) מוציאים לי את החשק לצאת מהבית. טוב, מה שנשאר פחות או יותר הם ספרי ההיסטוריה. וכשאני אומר היסטוריה אני מתכוון לשנים 1860-1950 – לאימפריאליזם הבריטי והצרפתי ולתקופה שבין מלחמות העולם. לשמחתי, מצאתי ספר נהדר שמתאר בדיוק את השנים האלה, ה"עידן היפה" של קהיר. קהיר היא שילוב די נדיר של כל הדברים האלה גם יחד – היא נכבשה על ידי נפוליאון והיתה נתונה להשפעה צרפתית כמעט עד סוף המאה ה-19, אז התרוששה ועוקלה, פחות או יותר, על ידי הבריטים. היא גם עברה את שתי מלחמות העולם באינטנסיביות יחסית. אני באמת חושב שקהיר היא אחת הערים המדהימות והאנרגטיות בעולם, ובמיוחד לתיירי קולוניאליזם כמוני. נדמה לי שאחרי בומביי, זו כנראה העיר הכי  מצויינת לתייר העולם הישן.

(המשך…)

התרגום הבא, מעשה ידיו של ידידי, שחר "פרדי" כסלו, נשלח אלי לכבוד פתיחת המונדיאל בדרום אפריקה, כשירות עבור קוראי הבלוג אשר נסעו לצפות במשחקים. אוכל לרמוז שגם הפוסט הבא, שיפורסם בהמשך השבוע, יעמוד בסימן אפריקה. על כל פנים, פרדי ביקש להוסיף את ההקדמה הבאה בכדי שלא יווצר הרושם כי היגל היה תמהוני גמור -

את הדברים המשונים הבאים היגל נאם בהרצאות על הפילוסופיה של ההיסטוריה, שם הוא מספר את סיפורה של האנושות משחר ימיה ועד לזמנו שלו: לאורך השנים ובין מדינות שונות התבונה הולכת ונפרשת ומגלה עצמה בעולם. הדיון באפריקה מופיע בהקדמה להרצאות, לפני שמתחיל הדיון בהיסטוריה האנושית. בעקרון, היגל הוא גדול הפילוסופים של כל הזמנים, וגם שמרן ידוע. מובן שהיגל לא ביקר מעולם באפריקה, אך הוא קרא כמה ספרי מחקר וספרי מסע, ומיהר – כדרכו – לחרוץ דין. גם אם אפשר למצוא אי דיוק עובדתי אחד או שניים בדבריו אלה, בכל זאת עולים מבעד לפרטים עקרונות אמיתיים, שהיו נכונים גם אם הכושי לא היה קניבל: ש"המצב הטבעי הוא אי-צדק בהתגלמותו", שאמונת האדם בעצמו כעקרון עליון סופה בבוז ובהרס, ושחוסר יכולת להרים את הרוח למושגים אוניברסליים פירושו לחיות כמו בהמת השדה.

(המשך…)

כשרמי סיפר לי שהוריו לוחצים עליו להצטרף לקרוז בן חודש לאיי סיישל, מיד ראיתי בעייני רוחי רשימת מסע נהדרת – גרסא משונה ובת זמננו לסיפור הקלאסי של הרפתקאן אירופי מעומלן המגיע לחקור את הג'ונגלים ומשתגע. רמי ויינשטוק הוא צפר וזאולוג חובב שאינו מרבה לצאת את דלת ביתו (ושבנה, בצורה יוצאת דופן טובה, את האתר של השמרן. אבל זה לא קשור לעניין), וההגעה שלו אל מלכודת הדבש של סיישל עוררה בו חששות – מה אם הטבע שם צבעוני מדי, כמו מנות האוכל במסעדות התיירים? מה אם ימצא עצמו בגרסא משוכללת יותר של אילת, מרחק 7 שעות טיסה במקום מחצית השעה? הוא גם דיבר בחשש כבד על סכנת שודדי הים. הסכמתי איתו שאיי סיישל היא יעד מסוכן, ושמחתי שהסכים לבסוף לשים את בטחונו האישי בצד, ולצאת, מלא חשדות, לבדוק עבור הבלוג את המתרחש ביערות האיים.
שבוע אחרי ששוגר לסיישל, רמי הופיע בג'יטוק. התעניינתי איך הוא נהנה באיים ואיך מתקדמת כתיבת הרשמים. "אני כבר בארץ", הוא ענה. "חזרתי אתמול".  רמי נמלט מהאיים, אשר מרבית האנושות רואה בם גן עדן עלי אדמות. זהו סיפורו (אגב, אני ממליץ לקוראים לפתוח את הלינקים לתמונות עבור חווית קריאה מלאה):

(המשך…)