― מסעות, מסות, סגנון וספרים ―

הערים הכי מסוכנות הן ערים שאתה לא מכיר, ומשום מה מדמיין אותן שנים ארוכות, מתעורר בכל פעם שהן מוזכרות, ואוסף רשימות של מקומות לקראת הביקור שיגיע מתישהו, אולי, בעתיד. אין כמעט סיכוי להחלץ מביקור בעיר כזו בלי להתאכזב. לי יש שתי ערים כאלו בנדן – נאפולי ואלכסנדריה. מאלכסנדריה אני חושב שלא אתאכזב כבר, כי הייתי בקהיר, ונדמה לי שאני יודע למה לצפות. אבל את נאפולי אני מדמיין בערך משנת 91, כשברק אולייר הביא לי ליומולדת קלטת וידאו של מאראדונה. בין הגולים, העורכים הכניסו קטעים קצרים של אנשים חוגגים את האליפות ההיסטורית ברחבי העיר – ברחובות, במסעדות, מחוץ לאיצטדיון ובנמל. נאפולי נראתה שם כמו יפו – מטונפת, מבולגנת, מלאה סימטאות, אבל בשונה מיפו, היא נראתה עיר מלאת חיים. בשנתיים האחרונות התווסף למשיכה הקמאית שלי לעיר, גם המעמד המיתולוגי של חייטי העיר, בעיקר חייטי החולצות, וגם העניין הגובר שלי ברומא העתיקה. בנאפולי יש אוסף עצום של פסלים רומאיים במוזיאון הארכיאולוגי, וכמובן את עתיקות פומפי, שלא אתפס חי מתקרב אליהן.

נדמה לי שהרגע היחיד שבו הדמיון שלי את נאפולי ונאפולי עצמה הצטלבו, היה בזמן הנסיעה במונית מתחנת הרכבת גאריבלדי למלון. בתשע בערב, הרחובות היו ריקים לגמרי (בערך בשעה 8 הרחובות בנאפולי פחות או יותר ננטשים) וכל מה שנשאר זה חנויות סגורות והמון ניירות של עיתונים על המדרכות. הבניינים משני צידי הכביש היו במצב נסוג של התפוררות, ובאחת הפניות ראיתי את הרובע הספרדי הידוע לשמצה, זה שפקיד הקבלה במלון אסר עלינו להתקרב אליו – מין מחנה פליטים צפוף ופתלתל ממש במרכז העיר. בתל אביב אני לא כל כך נוסע במוניות. לבלומפילד ולאוניברסיטה אפשר להגיע באופניים, וכשמוכרחים לצאת מהשטח המוניציפאלי עדיף לעשות את זה ברכבת. רק כשהברירה היא אוטובוס או מונית, אני מעדיף את האחרונה.  אבל בעיר חדשה, לא אצטרף למתחכמים שמנסים לקחת רכבת תחתית כבר משדה התעופה. יהיה מספיק זמן למחילות האלה בהמשך. אני מאמין שאת הנסיעה משדה התעופה למלון ומהמלון לשדה התעופה יש לעשות אך ורק במונית. הנסיעה במונית לעיר חדשה היא הפעם הראשונה והאחרונה בה העיר הזו תדמה במשהו לאיך שדמיינת אותה. לכן אני גם מעודד את הנהג לרמות אותי בנסיעות האלו. אין לי שום בעיה עם עיקופים מיותרים, סיבובי פרסה או מעבר בשכונות מגורים. הכל בסדר, כל עוד הוא לא יוצא אל האוטוסטרדה. הנסיעה הראשונה הזו היא על זמן שאול. ברגע שאתמקם בעיר הדימוי שהיה לה יעלם.

טוב, אז אחרי נסיעה לא ארוכה מספיק, הגענו למלון בריטניק. מציאת מלונות היא תחביב גדול שלי. בפייבוריטס יש לי עשרות רבות, אולי מאות מלונות שמצאתי בחלוף השנים. אני מזלזל באתרים כמו הוטלס.קום או טריפאדוויזור. מלון בריטניק בנאפולי הוא מסוג המלונות שאני מאוד מתגאה על האיתור שלהם. הוא נמנה על מסורת הגרנד אולד הוטלס, זן של מלונות מפוארים-מאוד-לשעבר, שנבנו בדרך כלל בתיאום עם קווי רכבת אריסטוקרטיים (כמו האוריינט אקספרס, למשל), שנמצאים היום בשקיעה עגומה ויפה, שהלינה בהם זולה יחסית, ושמאוד מאוד קשה למצוא היום באירופה. הייתי באחד כזה בקהיר, אני מכיר במצרים וטורקיה עוד כמה, יש היצע די מרשים של כאלה בהודו. אבל למצוא מלון פאר לשעבר בעיר איטלקית זו הפתעה די מרעישה. בדרך כלל מה שקורה באירופה עם המלונות האלו זה שרשת מלונות קונה אותם, משפצת והורסת כל חלקה טובה. ברומא ראיתי גרנד אולד הוטל שהצליח לשרוד יפה את השיפוצים, ובאתר הבית שלו מציג תמונה של ג'ורג' קלוני, שכנראה נכנס ללובי בטעות מתישהו. בכל אופן, אם אתם נוסעים לנאפולי אתם חייבים לישון במלון בריטניק. אני לא אלאה אתכם בפרטים, אבל מדובר במלון שהיה מפואר מאוד בשנות העשרים והשלושים, בקטע של לארח נסיכים וסופרים מפורסמים, והיום הוא קצת מזכיר מלון מסרט של רומן פולנסקי. פקידי הקבלה מעט תמהוניים, והלובי הענק, שמחובר אל אולם נשפים שהוסב לאולם כנסים ולמסעדה בעלת שלוש אולמות, מריח מרוחות רפאים. ליד שולחן הקבלה יש חדר חשוך ובו מחשב אומגה ותא טלפון מעץ, כמו שקארי גרנט משתמש בו מדי פעם ב"נערתו ששת". החדרים ענקיים ממש, כמו דירה קטנה, מלאים בפיתוחי עץ, שולחנות עץ ורהיטי עץ. כדי להתחבר לאינטרנט צריך לשבת צמוד לדלפק הקבלה, כי בשום מקום אחר אין קליטה, חוץ מבין השעות חצות עד 7 בבוקר, אז איכשהו יש אינטרנט חינם בכל המלון. סביר להניח שהיינו האורחים היחידים באותו חודש. בכל פעם שיצאנו מהחדר, ראינו את המנקה אורבת בפינה, מחכה לסיים עם העבודה היחידה שיש לה. ביום הלפני אחרון הגיעה קבוצה של תיירים סינים, שנבלעה במעליות ולא נראתה שוב.

רשימות של כותבים זרים מנאפולי בדרך כלל מתארות אותה כעיר אנרכית ומלוכלכת, שמסוכן להסתובב בה, אבל מי שמסתובב בה יכול לגלות פנינים ואוצרות. טוב, זה נכון שיש בנאפולי מידה של אנרכיה, אבל זו אנרכיה חיובית. יש שני דברים שבולטים לעין ביום הראשון בנאפולי – האחד, שהתפתחה מין דינמיקה מוזרה בין נהגים והולכי רגל, שהשתחררה לגמרי מהדרך הממוסדת לנהל תנועה. אף אחד לא מציית לרמזורים. זה מפחיד וחינני בו זמנית, ואני חייב להודות שלא ראיתי אף אדם נהרג במהלך השבוע שם. הדבר השני שאי אפשר שלא לשים לב אליו, הוא תנופת השיפוצים העצלה. כמעט בכל רחוב יש פרוייקט שיפוצים בשלב כזה או אחר של נסיגה. עושה רושם שבנאפולי מתחילים פרוייקטים בתנופה רבה, אבל כשמבינים שהעסק מורכב, ושהוא לא יגמר באותו היום, הרוח קצת יוצאת מהמפרשים ועוברים הלאה לפרוייקט חדש. העיר פשוט מלאה בפיגומים מחלידים וקולות קדיחה אקראיים. המונומט היפה ביותר לשאפתנות העצלה של נאפולי הוא הרחבה מול התחנה המרכזית, שם נבנים במקביל בערך 10 מבנים שונים, רובם קשורים איכשהו לרכבת התחתית, מה שהופך את הגישה לתחנה ברגל או במכונית לכמעט בלתי אפשרית. זה די מצחיק. כששאלתי את נהג המונית מתי מסתיימים השיפוצים, הוא ענה שהם התחילו לפני עשר שנים. אבל בניגוד לתדמית של נאפולי כעיר פשע מוזנחת וחמימה, מה שאני מצאתי שם זה דווקא עיר מפוארת בשקיעה. וזה הרבה יותר טוב מכל מה שיכולתי לדמיין. מקומות כמו מלון בריטניק, כל מיני מוסדות וותיקים שעברם היה זוהר ועתידם בצבע אפור-אבק, פשוט ממלאים את נאפולי בכמות שלא ראיתי באף עיר אחרת. לא ברומא, לא בפאריז ואפילו לא בקהיר, שאמורה להיות אם כל הערים השוקעות. לא היה לי מושג שנאפולי היתה בעבר עיר אלגנטית כל כך, אבל זה כנראה המצב. אולמות קפה ענקיים, קונדיטריות בנות מאה חמישים שנה, פיצריות מהמאה התשע עשרה ובעיקר חנויות הבגדים והאקססוריז. אני לא יודע איך יכול להיות היצע כל כך עשיר לעיר כל כך קטנה, אבל בנאפולי יש כל כך הרבה בעלי מלאכה שמתמחים בדבר ספציפי אחד שהגיוון הזה ממש בלתי נתפס. יש מומחה למטריות, ומומחה לכפתורים, ומומחה לעניבות לפי מידה, ומומחה למטפחות, ומומחה לגרביים, ומומחה  לחגורות וכן הלאה. והחנויות שלהן לא מזכירות בשום דבר את חנויות בעלי המלאכה בתל אביב או בערי ספר ישראליות, שהם כוכים עצובים ומרופטים שפועלים עדיין רק מכח האינרציה. בנאפולי מדובר בעסקים משגשגים, כשבדרך כלל משפחה שלמה יושבת בתוך החנות, מפטפטת לה ומרתיעה את העוברים ושבים מלטחוב את האף. בנאפולי ניסחתי לעצמי כמה חוקים כדי להקל את ההתמודדות עם ההיצע העצום והזול יחסית, וכדי לפשט את מלאכת הרכבת המלתחה. ראשית כל, אסרתי על טוני לקנות נעלים שנוצרו מחוץ לנאפולי. יש לקנות רק מתוצרת המקום, והדבר נכון גם ללונדון, פאריס וניו יורק. להגיע לנאפולי ולקנות נעל שיוצרה בעיר אחרת, או במדינה אחרת הוא לעג לרש, וכשראיתי נער צעיר מתהלך באיזור הטיילת של נאפולי ובידו שקית של "הרמס", חשבתי לחטוף את השקית מידו ולזרוק אותה אל מימי הים השמנוני. שנית, אין לקנות מוצרים מעור. עבורי זו היתה הקלה גדולה, שפסלה מיד את כל חנויות החגורות והנעלים. אפשר לנסח חוקים שרירותיים אחרים, כמובן. כמו – לא לקנות דברים בצבע ירוק, או מחנויות בעלות יותר ממוכר אחד. כל אחד וטעמו. ידעתי מראש שאין לי מספיק מזומנים בשביל להעסיק חייט חליפות מקומי, ולכן וויתרתי גם על הביקור בבתי המלאכה המפורסמים של כמה חייטים נאפוליטניים עליהם קיבלתי המלצות. מה שנשאר זה חייטי החולצות. אחת המטרות שהיו לי בנסיעה לנאפולי היא להבין מה זה בעצם "סגנון נאפוליטני". אני לא מתכוון למושג ערטילאי, איזה סגנון לבוש של תושבי המקום (שיש להודות, הם כנראה המתלבשים המצטיינים בעולם), אלא למושג ספציפי, גזרה מסויימת של ז'קט וחולצה. ידידי מהלונדון לאונג' תמימי דעים לגבי שני חייטים חולצות נאפוליטניים שנחשבים מהטובים בעולם. שניהם היו במרחק שלי שני קילומטר, פחות או יותר, ממלון בריטניק, כך שאת אחר הצהריים הראשון שלי בעיר הקדשתי לביקור בשני בתי המלאכה, ובחירה במי מהם כדי לתפור את החולצה הראשונה שלי לפי הזמנה.

ראשון חיפשתי את חייט החולצות פרנצ'סקו מרולה. הכתובת שהיתה לי הביאה אותי לרחוב בשם ויה קלבריטו, ממש על הגבול עם הטיילת של נאפולי, שאיכלס פחות או יותר את כל מותגי האופנה הנובורישיים שאני מכיר (הוגו בוס, ארמאני וכאלה). בית מלאכה לחולצות לא היה שם. אחרי כמה חיפושים וסיבובים הצצתי לכניסה של חצר קטנה, ובחצר, ליד מחסן תפאורות, עמד חלון ראווה עם בדים וצווארונים צבעוניים. הבטתי  בחלון הראווה, לא בטוח שמדובר בחייט הנכון. בלונדון לאונג' דיברו על מרולה ודה ל'רו, וכאן כתוב רק מרולה. אבל זה מספר 20, וזו הכתובת. זכרתי במעורפל שמישהו כתב על חצר פנימית. בחנתי את המבחר הענקי של בדים צבעוניים, צווארונים ושרוולים, ובזווית העין הבחנתי בסלסלת עטים. גם שם היה כתוב רק מרולה. יכול להיות שיש שני מרולה? לא משנה, חמדתי לי עט. הבטתי בסלסלת העטים, ואז הרגשתי שמישהו מסתכל עלי. זה היה מרולה. הוא סימן לי להכנס פנימה.

נכנסתי וסגרתי את הדלת בזהירות מאחורי. אין מה לומר, החייט מרולה הוא אדם נאה. במבט ראשון הוא הזכיר לי שילוב בין יהונתן גפן והכדורגלן ראול גונזלס. הוא קיבל אותי בג'ינס הדוקים, חולצה פרי ידיו, וז'קט נאפוליטני אפור וקלאסי, ארוך מעט מן המקובל. הוא היה בערך בן 40, נחמד ומסביר פנים, אך מעט נוירוטי. בחנות עבדה תופרת שחייכה אלי חיוך נעים. בדמיוני ראיתי איך אני מקליק מיידית עם החייט, הוא מזמין אותי למנת מתוקים, סוגר את החנות לכבודי, ואז אני שואל שאלות שמבהירות את כל תהיותי בנושא הגזרה הנאפוליטנית המפורסמת, ועל איך רכש את משלח ידו. אלא שאחרי רצף השאלות הראשון שלי הסתברה האמת המרה – מורלה לא ידע מילה באנגלית. בעזרת תנועות ידיים הוא הסביר לי פחות או יותר מה יהיה התהליך. אצטרך לבוא מחר בבוקר למדידה ראשונה, ואז יום אחר כך למדידה שניה. שלושה שבועות אחר כך החולצה תשלח אלי. הוא הראה לי את הבדים והסביר לי פחות או יותר מה האפשרויות ומה המחירים. שאלתי אותו על הגזרה הנאפוליטנית. הוא הנהן. כך תם המפגש הראשון.

במרחק 10 דקות הליכה ממנו נמצא הסטודיו של לואיזה ד'אמברוזיו.
עכשיו כשאני כותב את השם הזה, ברור כשמש שמדובר באישה. אבל כשנכנסתי לאטלייה שלה, שנמצא בקומה שניה בתוך בית מגורים, הופתעתי לגלות שגוצה נעימה וחייכנית בת 50 היא חייטת החולצות מספר אחת בנאפולי. האטלייה שלה היה אלגנטי בהרבה מזה של מרולה. בית מפואר ומרוהט בקפידה בוואזות ותמונות, כשכל חדר מוקדש לתהליך אחר ביצירת החולצה. חדר אחד לבדים, אחד לכפתורים, אחד לתצוגה ואחד לבגדי נשים. גם לואיזה ד'אמברוזיו לא ידעה מילה באנגלית. היא נעזרה בבתה, גוצה נעימה וחייכנית בת 30, שידעה לחבר כמה משפטים ושימשה מתורגמנית. האסטרטגיה של ד'אמברוסיה שונה מאוד מזו של מורלה. בעוד הוא היה קורקטי ומעט מרוחק, ד'אמברוסיה נקטה בשיטה תוקפנית. היא פרסה על שולחן חמש או שש חולצות בצבעים שונים וביקשה שאבחר אחת. דקה אחרי שהצבעתי על חולצה לבנה יפת צווארון, מצאתי את עצמי חנוט בתוכה, סיכות קטנות מסמנות את גבולות משמני. הצווארון היה הדוק כל כך שקשה היה לי לנשום. מצד שני, הוא אילץ אותי לעמוד זקוף, וזו סגולה שאני מבקש כבר זמן רב. התחלתי להזיע ברקות. הבטנו שנינו במראה. היא אמרה שמשהו יפה. הבת שלה אמרה לטוני שלואיזה אומרת שאני יפה. לדעתי היא התכוונה לחולצה. שאלתי כמה עולה העונג. היא נקבה בסכום שהיה כפול מזה של מורלה. זה לא היה בתכנית, אבל הייתי לכוד בתוך החולצה, בלי יכולת לזוז. התחלתי לחשב חישובים. אולי אם לא אוכל חמישה ימים, אפשר יהיה לקזז את ההבדל. הבטן קרקרה לי. נדמה לי שלואיזה שמעה. רציתי להתגרד, אבל לא יכלתי להזיז את היד. מה עושים עכשיו? הייתי מבוהל, ובדיוק ברגע הזה טוני קמה, קלטה שחטפו אותי, וביקשה לחשוב על זה. לואיזה הנחמדה שיחררה אותי מלפיטת הצווארון, נתנה לי כרטיס ביקור, ואיחלה לנו המשך טיול נעים.

למחרת חזרתי למרולה. למרות הקורקטיות, הרגשתי נוח יותר בחברתו. הוא שמח לראות אותי, ידידו החדש מתל אביב. הוא שאל האם תל אביב זה באיראן. לא הבנתי אם הוא מתלוצץ או לא אז עניתי שכן. הודעתי לו שהחלטתי לבחור בו. לחצנו ידיים, ומיד התחילה המלאכה. כאן חשוב היה לי לצלם כל שלב ושלב כדי שאוכל להדריך את חייט החולצות העיוור שלי מתל אביב. בשלב הראשון מדדה האסיסטנטית של מורלה את הצוואר שלי. האם יש לי צוואר עבה? כך הרגשתי, בכל אופן, כשהמטר הקיף אותו. אחר כך המשכנו לכתפיים, לבית החזה ולמותניים. אחרונות חביבות הגיעו הזרועות והיקפן בנקודות שונות. כשזה נגמר, החל תהליך בחירת הבדים. ביקשתי בד אוורירי כי חם בתל אביב. היו לו שם בערך 20 או 30 סוגים של לבן. ביקשתי שיסביר לי מה ההבדלים ביניהם, והוא הסביר באיטלקית. החלק הזה היה החלק שהכי סיקרן אותי, רציתי הסברים מפורטים על סוגי הבדים השונים ולא כל כך קיבלתי. מרולה לימד אותי שאין קיצורי דרך בחיים. אי אפשר לקפוץ מאפס לטופ. צריך לעבור קודם הדרכה אצל סוחרי הבדים המאעכרים שברחוב נחלת בנימין. ביקשתי שוב לנסות ולהבין מה היא הגזרה הנאפוליטנית. מרולה הצביע על הצווארון, שאמנם היה מרובע וקצר יותר מזה שאני מכיר, ועל החיתוך של הכתפיים, שהיה מעט עגלגל ונפוח יותר. הוא הצביע על החולצה שלו, שהיתה חסרה את קו התפר הגס של הבד עליו תופרים את כפתורי החולצה. בכלל, כשרואים אנשים בגילו, נגיד מגיל 30 עד גיל 45, בשכונה היאפית של נאפולי, אפשר להבין אינטואיטיבית את ההבדלים. הז'קטים שלהם גם הם נפוחים מעט יותר בכתפיים, ומעט ארוכים יותר, המכנסיים הדוקות וגזורות פחות או יותר מעל הגרב. בנאפולי ראיתי בפעם הראשונה עוד טריידמרק של זקני העיר – לבישת מעיל גשם או ז'קט כגלימה. כלומר, להניח על הכתפיים, בלי להשתמש בשרוולי הידיים. זה די נחמד. חבל שבישראל אין חורף. על כל פנים, אחרי ההסבר התמציתי, החל התהליך הכייפי. מרולה הוציא טופס ובו כל סוגי הבחירות שעלי לעשות. הוא הראה לי את כל סוגי הצווארונים, וכמובן שבחרתי את הנאפוליטני. אחר כך את כל סוגי השרוולים, בחרתי אחד עם סיומת מעוגלת. אח"כ צריך היה לבחור את גודל הכפתורים וחומר הגלם שלהם. כאן נגלו חילוקי דעות. ביקשתי משהו שאינו עשוי מחיה. מרולה לא הבין על מה אני מדבר ואמר בעלבון "סי אנימאל!". אמרתי "נו אנימאל!" והוא השיב בהחלטיות "סי אנימאל!". העוזרת ניגשה כדי לפשר. היא הסבירה שהכפתורים עשויים מפנינה, כלומר, מחיה מתה. היא הבטיחה לי שלא הרגו את הצדף. הם נראו מבולבלים ודיברו ביניהם כיצד לטקס עצה. רגע אחד, אמרת צדף? הכל בסדר! לתפיסתי צדף זה חול ומים. אני אוכל צדפות. אפשר להמשיך הלאה. קבענו שאחזור למדידה נוספת למחרת.

כשחזרתי, מודל גס של החולצה כבר היה מוכן. שתי פיסות בד לבן מחוברות, קצת כמו ציצית. הפעם גם ד'לרו היה שם, אדם קירח ושתקן, שעישן סיגריה בחוץ. אולי זה לא היה הוא. האסיסטנטית הלבישה אותי בחולצה ואז התחילה להדק לפי מבנה פלג הגוף העליון. זה היה נחמד. יכולתי לשלוט ממש על כל סנטימטר של רווח בין הבד לזרוע, או למותן. אחרי עשר דקות של התאמות, מרולה התפנה להביט בחולצה שלי. הוא התחלחל והצביע על הטישירט שלבשתי מתחת. ניסיתי להסביר לו שבתל אביב חייבים ללבוש טישירט מתחת לחולצה, אחרת היא תהפוך למגבת. העוזרת, שהבינה בערך למה אני מתכוון, תרגמה לאיטלקית. הוא עשה פרצוף מבין. קיבלתי אישור חריג. אמרתי לו שאני קצת מאוכזב, כי יש לי המון שאלות, וקיוויתי שהוא יוכל להסביר לי. הוא חייך שוב, ולא יסף. בעוד שלושה שבועות אקבל את החולצה בדואר. בשבוע הבא אלך לפגישה ראשונה עם החייט העיוור, ואנסה להדריך אותו לפי התורה שלמדתי מהחייט מרולה. נראה מה יהיה. נקווה לטוב.