― מסעות, מסות, סגנון וספרים ―

הערים הכי מסוכנות הן ערים שאתה לא מכיר, ומשום מה מדמיין אותן שנים ארוכות, מתעורר בכל פעם שהן מוזכרות, ואוסף רשימות של מקומות לקראת הביקור שיגיע מתישהו, אולי, בעתיד. אין כמעט סיכוי להחלץ מביקור בעיר כזו בלי להתאכזב. לי יש שתי ערים כאלו בנדן – נאפולי ואלכסנדריה. מאלכסנדריה אני חושב שלא אתאכזב כבר, כי הייתי בקהיר, ונדמה לי שאני יודע למה לצפות. אבל את נאפולי אני מדמיין בערך משנת 91, כשברק אולייר הביא לי ליומולדת קלטת וידאו של מאראדונה. בין הגולים, העורכים הכניסו קטעים קצרים של אנשים חוגגים את האליפות ההיסטורית ברחבי העיר – ברחובות, במסעדות, מחוץ לאיצטדיון ובנמל. נאפולי נראתה שם כמו יפו – מטונפת, מבולגנת, מלאה סימטאות, אבל בשונה מיפו, היא נראתה עיר מלאת חיים. בשנתיים האחרונות התווסף למשיכה הקמאית שלי לעיר, גם המעמד המיתולוגי של חייטי העיר, בעיקר חייטי החולצות, וגם העניין הגובר שלי ברומא העתיקה. בנאפולי יש אוסף עצום של פסלים רומאיים במוזיאון הארכיאולוגי, וכמובן את עתיקות פומפי, שלא אתפס חי מתקרב אליהן.

נדמה לי שהרגע היחיד שבו הדמיון שלי את נאפולי ונאפולי עצמה הצטלבו, היה בזמן הנסיעה במונית מתחנת הרכבת גאריבלדי למלון. בתשע בערב, הרחובות היו ריקים לגמרי (בערך בשעה 8 הרחובות בנאפולי פחות או יותר ננטשים) וכל מה שנשאר זה חנויות סגורות והמון ניירות של עיתונים על המדרכות. הבניינים משני צידי הכביש היו במצב נסוג של התפוררות, ובאחת הפניות ראיתי את הרובע הספרדי הידוע לשמצה, זה שפקיד הקבלה במלון אסר עלינו להתקרב אליו – מין מחנה פליטים צפוף ופתלתל ממש במרכז העיר. בתל אביב אני לא כל כך נוסע במוניות. לבלומפילד ולאוניברסיטה אפשר להגיע באופניים, וכשמוכרחים לצאת מהשטח המוניציפאלי עדיף לעשות את זה ברכבת. רק כשהברירה היא אוטובוס או מונית, אני מעדיף את האחרונה.  אבל בעיר חדשה, לא אצטרף למתחכמים שמנסים לקחת רכבת תחתית כבר משדה התעופה. יהיה מספיק זמן למחילות האלה בהמשך. אני מאמין שאת הנסיעה משדה התעופה למלון ומהמלון לשדה התעופה יש לעשות אך ורק במונית. הנסיעה במונית לעיר חדשה היא הפעם הראשונה והאחרונה בה העיר הזו תדמה במשהו לאיך שדמיינת אותה. לכן אני גם מעודד את הנהג לרמות אותי בנסיעות האלו. אין לי שום בעיה עם עיקופים מיותרים, סיבובי פרסה או מעבר בשכונות מגורים. הכל בסדר, כל עוד הוא לא יוצא אל האוטוסטרדה. הנסיעה הראשונה הזו היא על זמן שאול. ברגע שאתמקם בעיר הדימוי שהיה לה יעלם.

(המשך…)

בספרו "הדרך הצרה לאוקו" מתאר באשו, גדול משוררי ההייקו היפאניים, את מסעו הרגלי המפרך ברחבי יפאן. מסע רגלי הוא כמובן צורת המסע הטוטאלית, האמיצה והמפחידה ביותר. כאדם שמפחד מאוד מכבישים בין עירוניים, הקריאה ברשמי מסע הטלפיים הזה, והתיאורים הרבים של הליכה בשטחים פתוחים ורחבים שמשתרעים בין ערים, עוררה בי בזמנו אי נחת גדול. גם חברי הטוב, שחר "פרדי" כסלו, חצה את יפאן לאחרונה. כמו באשו, גם הוא רשם רשמים ממסעו באי, אך בניגוד לבאשו, פרדי גם העלה אותם בזמן אמת לטוויטר. ההבדל המשמעותי הנוסף בין מסעותיהם של השניים, הוא העובדה שמסעו של באשו היה מאולתר פחות או יותר, כשנקודות הציון היחידות הן מקומות עליהם נכתבו שירים שבאשו העריץ ובהם ביקש לבקר.  הטיול של פרדי, לעומת זאת, אורגן למשעי על ידיאדם בשם אבי לוגסי. באשו חצה את יפאן בלווית תלמידים מזדמנים, פרדי חצה את האי בחברת אביו אודי, אמו, אריאלה, אחיו הצעירים סתיו ואור, וחברתו הנעימה, רותם.

(המשך…)

הימים האחרונים הם ימים של עדנה לתעשיית הרכבות. נמלי התעופה באירופה סגורים, והדרך היחידה לעבור ממדינה למדינה במהירות היא ברכבת. כשהגעתי לתחנת הרכבת המרכזית של מילאנו לפני שלושה ימים, היתה הרגשה של תחנת רכבת במאה ה-19. תורים עצומים, ספסרים, המולה בלתי פוסקת והתרגשות גדולה. לא היו כרטיסים לרכבות שיוצאות ממילאנו לשלושת הימים הבאים. ברכבת ממילאנו לציריך, אנשים מבוגרים עמדו במשך 4 שעות, כמו חיילים ברכבת מתל אביב להרצליה. רק כשירדנו, אחרי 13 שעות, בתחנת הרכבת של קלן, הבנתי עד כמה העדנה הזו היא עדנה מזוייפת. במשך 13 שעות ברכבת לא דיברתי עם אף אדם זר! לא נפתחה שיחה אחת עם אדם שישב לידי, לא היתה שום הוויה של נסיעה משותפת. בסדר, זה נכון שאני נוהג להתעלם מאנשים שאני לא מכיר, אבל בנסיעה הקלאסית ברכבת אמורים להווצר תנאים של ידידות. וברכבות של ימינו אין אף אחד מהתנאים האלה.

(המשך…)

טוב, הגעתי לנאפולי לפני שעה בערך, ואז שמח להתחיל מכאן את מה שאני מקווה שיהפך למסורת – רשימות מסע מאת נוסעים אורחים. האורח הראשון הוא יואש פלדש, ידיד בעל ידי זהב. אז יואש נסע בחברת ידידים לחצי האי סיני. נכון שאין מה לעשות שם, ושאני שונא חול. נכון גם שסך הכל חצי האי סיני הוא איזור שנכלל בשטחי ארץ ישראל השלמה, ולכן אפשר לומר שזהו מסע תיירות-פנים. ונכון גם שאני מעודד את כל מי שטורח כבר ועושה את הנסיעה המתישה לטאבה, לקחת משם אוטובוס עד קהיר, שהיא אחת הערים המדהימות בעולם. אז בעצם סך הכל אני נגד נסיעתו של יואש לסיני, אבל בכל זאת אני מודע לתופעה הזו של צעירים ישראלים שנוסעים לסיני, מבין שאני לא יכול להלחם בה בכוחות עצמי, ובסך הכל שמח שזו רשימת המסע הראשונה בבלוג, מפני שהרשימה היפה של יואש מוכיחה שלא כל כך משנה לאן נוסעים – מה שמשנה הוא תחושת העירנות העדינה שמתעוררת בך בזמן הנסיעה, כשהסביבה היומיומית שלך משתנה באופן חריף פחות או יותר. אני חושב שזה קשור גם לעניין הכתיבה – כשאתה מכוון את עצמך לכתוב רשמי מסע, אתה הופך דרוך ורגיש יותר, כדי שיהיה מה לכתוב. אפשר לומר שאדם שמנהל חשבון טוויטר הוא אדם שנמצא במסע תמידי, וזה דבר נחמד, שמזכיר מסעות של משוררי הייקו יפאניים. אבל אני מקדים את המאוחר, על זה אכתוב ביתר פירוט ברשימת המסע של פרדי מיפאן שתעלה פה בקרוב. (המשך…)

טוב, אז הפוסט הזה יפתח ענף חדש של פוסטים ב"שמרן" – מחלקת רשמי המסע. בשבועות הקרובים אני מקווה להעלות רשמי מסע של ידידים שונים – פרדי מיפאן, רמי והציפורים באיי סיישל, ויואש מחצי האי סיני. אני מקווה שהשמרן יהפוך בבוא הזמן לארכיב מסעות, אבל בואו נתקדם צעד צעד. תכננתי לכתוב פוסט מנאפולי, אליה אגיע בשבוע הבא. עוד אכתוב משם פוסט, אני מאמין, אבל כרגע אני נאלץ לכתוב מיוון בסוגייה דחופה. אתמול בצהריים ירדתי מהאוטובוס והבטתי סביבי. לא היה שום ספק – נכנסתי למלכודת תיירים. אני נמצא עכשיו במלון נחמד בבניין ונציאני מהמאה ה-16, אבל מסביבי התיירים רוחשים. יומיים לא יצאתי מפתח החדר. איך הגעתי לכאן? אני כבר לא זוכר. הפרטים שאני יכול למסור הם שמדובר בעיר עתיקה עם נמל, סמטאות "קסומות" ומסעדות דגים דלוחות, ולצדה כמה רחובות של עיר חדשה ובה כמות די רצינית של מאפיות וחנויות לצרכי בניין. עניינו של הפוסט הזה הוא מה עושים במקרה כזה, בו נקלעים בטעות למלכודת תיירים. זכור לי שצ'יקי נקלע למלכודת תיירים בולגרית לפני כמה שנים. הוא לא סיפר כל כך פרטים על איך הוא יצא מאותה עיר קייט, אבל זה היה סיפור משונה מההתחלה, כי הוא נסע לשם בחורף.
(המשך…)