― מסעות, מסות, סגנון וספרים ―

ביום שלישי השבוע, אחרי מצוד של בערך חצי שנה, מצאתי סוף סוף את חייט החולצות היחיד בתל אביב. אני מחפש את הבחור הזה מאז שאחד החייטים סיפר לי על חייט חולצות שעבד פעם ברחוב העלייה. הוא זכר שכמה אנשים שהוא תפר להם חליפה הלכו לתפור חולצה ברחוב הזה ויצאו מרוצים מאוד. הוא לא זכר מספר טלפון או כתובת. רק שזה ברחוב העליה, ושלפני חמש עשרה שנה היתה למטה חנות ירקות. טוב, אחרי שבעה או שמונה ביקורים ברחוב הזה, מצאתי את הסדנא שלו בקומה השניה בבניין מגורים, שבקומת הכניסה שלו, אמנם, פעלה חנות ירקות קטנה. כשהגעתי לשם בפעם הראשונה, ונדמה היה לי שמצאתי סוף סוף את המקום, הדלת היתה נעולה מבחוץ. התקשרתי למספר הפלאפון שהיה רשום על הדלת. אדם מבוגר ענה לי, אישר שהוא חייט חולצות וביקש שאבוא עוד שבועיים כי הוא בדיוק יוצא מניתוח קטרקט. אמממ.. לחתולה שלי יש קטרקט. אני מבין בדיוק מה זה אומר. זה אומר שהוא עיוור כמו הלילה.
בתל אביב (כולל שדרות ירושליים) פועלים עדיין כמה חייטים וותיקים, אבל כולם חייטי ז'קטים ומכנסיים. לתפור חולצה זה עסק אחר לגמרי. טוב, על שני החייטים שאני עובד איתם בתל אביב אני אכתוב בעתיד בהרחבה, אבל כרגע, אני רק רוצה לציין שמצב הענף די עגום ומדכדך. מכיוון שכל הצעירים המוכשרים שלומדים עיצוב אופנה הופכים ל"מעצבים" או נבלעים בפירמות המוניות, אין כל כך דור חדש של חייטים בישראל. כל החייטים שאני מיודד עמם נמצאים בגילאי 65 פלוס. היד והעין כבר לא כמות שהיו, וכמובן שכבר לא משתלם להם להחזיק תופרים ואסיסטנטים משלהם. הם עושים הכל לבד. איך יודעים שחייט נמצא בדרך למטה? כשהוא מפסיק לתפור ז'קטים. ובעצם יש עוד סימן. כשהוא מתחיל לספר בערגה על רגעי השיא שהיו לו בהפקות ההוליוודיות של שנות השמונים. שני החייטים שלי עבדו עם "מחץ הדלתא". שניהם, אגב, מרוקאים. ושניהם טוענים שסבא שלהם היה החייט של מלך מרוקו.
אני מכיר בתל אביב רק 4 חייטים שעדיין מוכנים להכנס להרפתקאה שנקראת חליפה. רובם סגרו את בתי המלאכה המרווחים שהיו להם (בדרך כלל באלנבי, נחלת בנימין או בן יהודה) ועברו לסדנא קטנה. זה עסק די עצוב לראות חייט חליפות לשעבר כלוא בכוך קטן, מצר מכנסי ג'ינס לנהג מונית.
בכל אופן, כל מי שנכנס פעם לבית מלאכה של חייט, יודע שאחד הדברים הראשונים שחייט מהוגן יאמר לך הוא שלא שווה לך לתפור אצלו חליפה. זה יקר, ועדיף לקנות בכמה מאות שקלים בזארה. היום אנשים כבר לא הולכים עם חליפה. כמובן שהוא מתלוצץ. הוא רק רוצה לבחון אותך. לבדוק אם אתה כדאי בשביל תפירת ז'קט. אם אתה פרטנר. הם תמיד אומרים שכדאי לך לקנות משהו זול, אבל ברגע שתסביר להם שאתה בעניין של עבודת יד, של לבחור את הבד בעצמך, של התאמה אישית וכו', כשהם יזהו שאתה אחד משלהם, הם נפתחים כמו סחלב, ופתאום כל התשוקה היצירתית שלהם מלבלבת. טוב, אז אני כותב את זה, כי כשנכנסתי השבוע לסדנא של אותו חייט חולצות וותיק, שיושב ברחוב העלייה בתל אביב, מעל חנות ירקות, זו היתה הפעם הראשונה שחייט אמר לי "עזוב, לא כדאי לך לתפור אצלי" ובאמת התכוון לזה. רציתי לסטור לו. הוא אמר שעדיף לקנות חולצה בחמישים שקל. שזה אותו דבר. שאני אאמין לו. הכל אותו דבר. בסדר, גם אורי החייט מנחלת בנימין באמת מנסה לשכנע אותך שלא כדאי לך לתפור. אבל אצלו זה נובע מעצלנות. הוא מעדיף לא לעבוד, אלא לשבת ולדבר איתך עד שעה אחת בצהריים, אז הוא סוגר את העסק והולך לנמנם.
ליד חייט החולצות ישב קליינט תימני שישב וחיכה לתיקון החולצה שלו. הוא גיחך ואמר לי שהוא מעולם לא שמע על דבר כזה, הזמנת חולצה לפי מידה. גם החייט אמר שכבר שנים שלא הזמינו ממנו חולצה. כשביקשתי לראות דוגמאות הוא הראה לי ווסט צלמים כעור, בצבע ערפל, שתפר למישהו לפי עיצובו של הקליינט. למה זה עדיין שם? כי הקליינט מעולם לא חזר לקחת את היצירה. שאלתי אותו אם החולצה שהוא לובש היא תוצרת עצמית, אבל ידעתי את התשובה, כי על הכיס היה כתוב "אופנת נירו". הוא אמר שהוא קונה חולצות בחמישים שקל, ואז שוב חזר על העלבון הנורא – "הכל אותו דבר". בית המלאכה שלו היה די מרשים. החלל היה מרווח מאוד, היו לו שם שלוש או ארבע מכונות תפירה גדולות ואין שום ספק שפעם היה שם מפעל זעיר לייצור חולצות. טוב, ישבתי איתם קצת, הוא הוריד מעליית הגג איזו חולצה לבנה בצבע אפור-אבק  די נחמדה שהוא תפר ממש מזמן, וכששאלתי אותו אם נוכל לעצב ביחד חולצה הוא קצת חזר לעצמו. פתאום הוא אמר שלגזור מודלים זו האהבה הכי גדולה שלו, שזה בדם שלו, ומאז הוא מתקשר אלי כל בוקר, לדעת מתי אני מגיע כדי שנלך לבחור בדים. בינתיים אני מסנן אותו. אני די מבולבל. מצד אחד, הוא היחיד שעדיין תופר חולצות בישראל, ואני מרגיש שהזמן אוזל, עוד מעט כבר לא ישארו חייטים ישראליים, ואני צריך לאסוף לעצמי מזכרת מכל חייט כזה שעדיין פועל בארץ.  מצד שני, איזה מין חייט זה שלא מבדיל בין בגד מתועש לבגד עבודת יד? הייתי שמח אם אפשר היה לערוך הצבעה בין קוראי "השמרן", אבל אני יודע שכרגע זה רק טוני, דניאל, רמי, אמא שלי ופרדי. טוב, אצור איתכם קשר בג'ימייל.