― מסעות, מסות, סגנון וספרים ―

שאלו אותי בימים האחרונים איך יכול להיות שאני מתנגד לצמחונות בזמן שאני צמחוני. זו שאלה טובה. ראשית, אני לא צמחוני לפי המובן המקובל, מפני שאני צורך צדפות. לתפיסתי רכיכות הן שילוב של ים וחול, ולכן אין בהן שום דבר שאסור על נזיר הבשר. חשבתי על זה קצת, ואני חושב שהדוגמא הטובה ביותר למשטמה שמעוררים בי הצמחוניים היא ענף הנעליים. אוקי, אז בנעלי ספורט, הצמחוני מסודר. רצה הגורל ושלושת נעלי הספורט האלגנטיות ביותר, אול-סטאר, ניו באלאנס ונייק אייר מקס, הן נעלי בד. הכל טוב ויפה. הבעיה היא שקשה מאוד למצוא מגפיים או נעלי אוקספורד צמחוניות. 95 אחוז מהמגפיים הצמחוניות נראות כמו מגפי טיפוס הרים, ונעלי האוקספורד נראות כמו שיבוט של סנפיר וקבקב. יכול להיות שאני שופט את חברות הנעליים הצמחוניות האלה מהר מדי, לאור הכיעור יוצא הדופן של רוב נעלי הספורט החדשות, דמויות החללית, ושל רוב נעלי העור, מרובות התפרים והעיטורים. תחום ההנעלה הפך בעשרות השנים האחרונות לתחום משוגע. אין דין ואין דיין.

(המשך…)

בחודש האחרון, משום מה, האתר של הגארדיאן הפסיק לעדכן את מגזין התיירות השבועי המצויין של האובזרבר, "Escape". אני עדיין מקווה שהוא יצוץ שוב מתישהו, ושיחכו לי ארבעת גליונות מפברואר-מרץ. אין לי מושג אם המגזין פשוט נסגר, או שהחליטו בגארדיאן שהוא לא יהיה חינם יותר. מה שבטוח, "Escape" הוא מגזין התיירות היחיד שחיכיתי מדי יום ראשון לגליון החדש שלו. רוב מגזיני התיירות האחרים שאני מכיר, ובהם זה של הניו יורק טיימס, הפכו בשנים האחרונות לשלוחה של משרדי נסיעות ורשתות בתי מלון – מלאים ברשימות לא קריאות של "עשרת המלונות ה…" ו"ארבעים ושמונה שעות ב…". בהקשר הזה, קראתי השבוע מסה מעניינת על שקיעתו של סופר המסעות. היא קצת ארוכה מדי, אז אמסור תקציר – יש שם סקירה היסטורית נחמדה של התפתחות הז'אנר, ובמיוחד על מצבו המפוצל כיום – יש ספרי מסעות אסקפיסטיים ("שנה בפרובאנס"), ויש ספרי מסעות פוליטיים (ההוא שהלך ברגל את כל אפגניסטן) ויש ספרי מסעות של ספציאליסטיים שמתמחים במדינה אחת וספרים על מסעות אוכל או כדורגל. המחבר מקונן על העלמותו של סופר המסעות הקלאסי, איש שאינו מומחה בתחום אחד, אך מומחה למחצה בכולם. אני יכול להבין את המרמור הזה, אבל אני לא מסכים איתו. אני לא זוכר שקראתי אי פעם ספר מסעות מאת אדם שלא היה סופר מפורסם עוד לפני יציאתו למסע. כלומר, לאיש בעל ידע נרחב אך שטחי, שאוהב לנסוע למקומות ולכתוב עליהם יש שם – עיתונאי. חוץ מזה, בזמן האחרון אני מבין יותר ויותר שספר פרוזה הוא לא הפורמט הנכון למסע. אני לא חושב שספר מסעות צריך להכתב על פני דפים שלמים, כלומר, רצופים וצפופים, כאילו הכותב מנסה לאגף במילים ולתחום את המקום שעבר בו ואת החוויות שעברו עליו שם. נדמה לי שריבוי של מילים דווקא פוגעות בנסיון לדייק בתחושה שמקום או אדם חדש מעורר בך.

(המשך…)

ביום שלישי השבוע, אחרי מצוד של בערך חצי שנה, מצאתי סוף סוף את חייט החולצות היחיד בתל אביב. אני מחפש את הבחור הזה מאז שאחד החייטים סיפר לי על חייט חולצות שעבד פעם ברחוב העלייה. הוא זכר שכמה אנשים שהוא תפר להם חליפה הלכו לתפור חולצה ברחוב הזה ויצאו מרוצים מאוד. הוא לא זכר מספר טלפון או כתובת. רק שזה ברחוב העליה, ושלפני חמש עשרה שנה היתה למטה חנות ירקות. טוב, אחרי שבעה או שמונה ביקורים ברחוב הזה, מצאתי את הסדנא שלו בקומה השניה בבניין מגורים, שבקומת הכניסה שלו, אמנם, פעלה חנות ירקות קטנה. כשהגעתי לשם בפעם הראשונה, ונדמה היה לי שמצאתי סוף סוף את המקום, הדלת היתה נעולה מבחוץ. התקשרתי למספר הפלאפון שהיה רשום על הדלת. אדם מבוגר ענה לי, אישר שהוא חייט חולצות וביקש שאבוא עוד שבועיים כי הוא בדיוק יוצא מניתוח קטרקט. אמממ.. לחתולה שלי יש קטרקט. אני מבין בדיוק מה זה אומר. זה אומר שהוא עיוור כמו הלילה. (המשך…)