― מסעות, מסות, סגנון וספרים ―

הפוסט שחונך את "השמרן" הוא תרגום עברי (ומעט ערוך) למסתו הנודעת והנהדרת של מקס בירבוהם, "על גנדרנים וגנדרנים". מצורף לו ציור מאת הצייר המצטיין בן זמננו, רועי חפץ.
בירבוהם הוא אחד מאבותי הרוחניים – סופר, מאייר, קריין רדיו ודנדי בן סוף המאה ה-19, אשר הכריז כבר בגיל 24, מיד אחרי הוצאת ספרו הראשון, "כתביו של מקס ברבוהם" (בו הופיעה המסה הזו) על היותו כותב מיושן וארכאי, ועל פרישתו הקרובה לאיטליה. בירבוהם אמנם עזב את לונדון במהרה, ואת מרבית חייו העביר תוך הסתגרות עם אשתו האהובה בביתם בכפר בצפון איטליה. שם המשיך לכתוב, לאייר ולארח ידידים.
עניין המסה שלפנינו כפול – בחלק הראשון, מתאר בירבוהם את גדולתו של ג'ורג' "בו" ברומל, מי שנחשב לאבי הדנדים בתחילת המאה ה-19, ממציא החליפה המודרנית,  ומי שהלורד ביירון החשיב כאחד משלושת האנשים החשובים במאה ה-19 (יחד עם נפוליאון ועם ביירון עצמו, כמובן). גדולתו הנזירית של ברומל, אשר הגביל עצמו ללבישת שלושה צבעים בלבד (כחול, לבן ושחור) ולהופעה אשר לעין לא מיומנת עשויה להראות "בנאלית", מוצבת כאן כנגד השפעתו של דנדי אחר, הצרפתי ד'אורסי. אם ברומל נחשב לדנדי המוביל של תחילת המאה ה-19, דאורסי הוא ללא ספק הדנדי של אמצע המאה. כמו ברומל, גם דאורסי שלט בלונדון ביד רמה, אך הופעתו היתה היפוכה הגמור של האסתטיקה הברומלית – ד'אורסי הוא דנדי טווסי, מצועצע, חובב תיכשוט וצבע. ברומל וד'אורסי הם שני אבות הטיפוס האפשריים לכל דנדי שהופיע מאז – אוסקר ווילד, דיויד בואי ופרינס ינקו מד'אורסי, בירבוהם, ג'רוויס קוקר ופרוסט מברומל.
חלק ראשון זה מהנה ומעניין, אך למי שירצה להרחיב ידיעותיו בדבר הדנדי הראשון, רצוי שיקרא בספרו המפורסם של ברבי ד'אורוילי, "דנדיזם", או בביוגרפיה החדשה יחסית של איאן קלי אודות ה"בו". המשפט החשוב ביותר בחלק זה הוא הקביעה של בירבוהם כי הדנדי מוכרח לאהוב את הלבוש בן זמנו. הדנדי, אם כך, אינו אדם שחובש מגבעת והולך עם שעון כיס ושפם ארוך. אין להתבלבל בין אדם אקסצנטרי סתם לדנדי.
החלק השני של המסה הוא התכשיט האמיתי – בו, מתאר בירבוהם בפרוטרוט את סדר יומו של מכר גנדרן, מר ל. וי, ובכך מאפשר לנו הצצה, בזמן אמת, לאורח חייו של דנדי בריטי בן ה-fin de siecle.

—————–

כמה מענגים הם ציוריו של גרגו! בפרספקטיבות משוגעות וצבע גס הם מתארים לנו את רוח תקופתו של מר ברומל. גרגו מדריך אותי, כמו וירג'יל את דנטה, בעולם זר ומסתורי – עולם של גברים קשוחי צווארון וכובע, במותני צרעה, שותים יין בורגונדי תוך רכיבה על סוס שמנמן או התגודדות סביב רולטה. מכל סדרת התמונות הזו, התמונה המאירה ביותר היא כמובן זו של הנשף במועדון "אלמק'ס". בחזית התמונה עומדות להן שתי דמויות קטנות וביניהן, בתחתית, עומד לא אחר מאשר "בו" ברומל בעיצומה של שיחה עם הדוכסית מרוטלנד. מבטו של ה"בו" עוין, סנטרו אומר שחץ, רגלו האחת משוכה מעט קדימה, אצבעות יד אחת אוחזות קלות בוסט. זו עמידה מייצגת למדי.

בתמונה הזו, כמו בכל תיעוד אחר של ה"בו", אנו מופתעים מהפשטות המדהימה בלבושו.  אינספור טבעות הזהב של ד'אורסי, דקיקות יותר מקורי עכביש, היו תכשיט וולגרי מדי עבור ברומל. האם לא הודות הבוז שרכש ברומל לתכשיטים, אנחנו יכולים לציין היום את כלי הנשק הראשון של הדנדיזם המודרני – הפקת האפקט הרב ביותר, באמצעות הכלים הנחבאים ביותר? בהרמוניות מסויימות של בד כהה, בסימטריה של הכפפה עם היד, במרקם של הצווארון – שם נמצא גרעין הנס הברומלי. תמיד היה קפדן וחסכני. הביצוע היה הכל. חדר הארונות שלו היה סטודיו. מר ברומל היה אמן במובן השלם ביותר של המילה. אף צייר, משורר, שף או פסל לא היה מעולם ראוי לתואר זה יותר ממנו.

ואמנם, חוץ מאמנותו, למר ברומל היתה אישיות כמעט-בלזקית בחוסר חשיבותה. היו דנדים, כמו ד'אורסי, שרצו להיות ציירים. ציירים, כמו מר ויסטלר, שרצו להיות דנדים. דנדים, כמו ד'יזראלי, שפנו בהמשך חייהם לקריירות פחות מאתגרות ומורכבות. מר ברומל היה דנדי, ודנדי בלבד. מישיבתו בלול ועד היום הנורא בו איבד את גיזרתו הנאה ונאלץ לברוח מאנגליה, ואפילו עד היום בו נפטר, גולה שבור, בידיהם של שני כמרים צרפתיים.
באיטון, אף נער לא הצליח להמנע כמוהו גם מלימודים וגם מאתלטיקה. הוא שמח לעזוב את האוניברסיטה בסוף השנה הראשונה שלו, והתגייס לגדוד הראווה של יורש העצר, "יחידת הפרשים העשירית". מגוחכת ככל שהיתה היחידה הזו, היא השפיעה על מר ברומל עמוקות. הוא לא יכל לסבול את הופעתם של הקצינים האחרים בלבוש זהה לשלו. הוא התרגז כמו אל, שנכנס למסעדה בעלת אינספור מראות. יום אחד, כשרכב בתהלוכה צבאית לבוש ללא אישור בטוניקה כחולה בעלת כתפיות כסף, הקולונל ביקש אותו לעזוב מיד את המצעד. הביו הצדיע, פסע אחורה ובאותו אחר הצהריים הודיע על פרישתו מהצבא. מאז ומותו חי כפי שגנדרן צריך לחיות – חופשי.

הבכורה של ה"בו" בלונדון היתה מבריקה ומענגת. סיפורים וגוזמאות אודות ה"בו" האלגנטי הפכו אותו לידוען עוד לפני תום שירותו הצבאי. שלוש פעמים בכל יום התלבש, ושלוש שעות היו הזמן הממוצע שדרש כל סט בגדים. שעות נוספות עברו בהתייעצויות עם החייט או האחראי על ארגון חדר הארונות. חיים המוקדשים לדבר אחד בלבד!
אמת, ברומל פקד את מועדוני הג'נטלמנים, את שדרות הפארק, אפילו את המירוצים. אך לא מתוך אהבת חיים גדולה. לא, ברומל התייחס לאירועים חברתיים כאימון הכרחי לגוף, כמרפא נגד הנטייה המצמיתה שלו להשמנה, נטייה שבסופו של דבר הביאה לנפילתו. כל אמן, אפילו הנוקשה ביותר, זכאי למידה של חופש מעבודתו המפרכת.
גנרל מסויים נהג לרטון מחלון מועדון הג'נטלמנים שלו, "טיפוס כמו ברומל ראוי להתרועע רק עם חייטים". זו, כמובן, דעה מטופשת של איש צבא קשיש. ידידיו הקרובים של האמן הם אמנים, לא אלו שמספקים לו את חומרי הגלם. ברומל רצה להראות רק על ידי מי שיכל להעריך את הישגו המופלא. האם צייר לא מראה את עבודתו בגלריה?

ציור מאת רועי חפץ

החברה האנגלית תמיד נשלטת על ידי גנדרן, וככל שמידת השליטה מוחלטת יותר, כך גם גדולתו של אותו רודן. הגנדרן עובד לפי חוקים ומטרות משלו, ואינו מכיר בחוקים אחרים. האדם היחיד שידע את מלוא האמת האסתטית הזו הוא דווקא תומאס קרלייל. העובדה שאדם שהתלבש גרוע כל כך ניסה לנסח פילוסופיה של בגדים, נראתה לי תמיד כרגע הפאתטי ביותר בתולדות הספרות. "הדנדי", צווח קרלייל, "הוא גבר לובש בגדים. גבר שמקצועו, תפקידו וקיומו מסתכם בלבישת בגדים. כל חלק בנשמתו, ברוחו ואישיותו מוקדשת בלעדית לנושא הזה – לבישת בגדים בצורה נבונה וטובה". אלו מילות אמת. אולי המילים הנכונות היחידות בכל כתביו של הכסיל.

אך (שימו לב!), הנה מגיע ברבי ד'אורוילי, מנופף בידו. כתביו של ד'אורוילי על דנדיזם אינם חסרי ערך, בהחלט לא… לא קשה לראות איך, בנסיון לתת למר ברומל את מקומו המתאים בהיסטוריה, מר ד'אורוילי מצא את עצמו אבל ומתוסכל. מעט משונה שהוא נפל למלכודת ברורה כל כך. הוא היה צריך להבין שכל זמן שהציביליזציה מכריחה את בניה ללבוש בגדים, ההמון הגס לעולם לא יכיר בדנדיזם כאמנות. אם שיקולים של צניעות או היגינה יאלצו את כולנו להכתים קנבס או לחצוב אבן בכל בוקר, ציור ופיסול יזכו גם הם ליחס מבזה. בתקופנו, בה אמנם מאלצים כל אדם לעטוף את עצמו בבד, החובה הגסה הזו מתערבבת עם תהליך מכובד, רב מחשבה ועידון, בו מרכיב הדנדי את הופעתו מדי בוקר. רק כשהעירום יהיה פופולרי, אמנות הלבוש תוכר בגאון.

מעטים זוכרים שגאוותנותו של הדנדי שונה מיהירותו ההמונית של אדם נאה. הדנדיזם הוא אחרי הכל אמנות דקורטיבית. משטח עבודה טוב הוא דרישה ראשונית, והדנדי דואג לתחזוקו כל עוד הוא מניב תוצאות טובות. גופו של הדנדי הוא קיר לבן, עליו תולה אמן את ציורו.
ניקח לדוגמא את דבריו של הרוזן ד'אורסי, כפי שנשמעו ערב דו-קרב חסר חשיבות – "הקרב בינינו אינו קרב הוגן. אם אני אפצע אותו בפנים, לא יקרה דבר. אבל אם הוא יפצע אותי, ce serait vraiment dommage!
הנה לנו דוגמא טהורה ליוהרה הייחודית של הדנדי – "זה יהיה ממש חבל!". אומרים שד'אורסי הרג את אותו יריב פלמוני. ברומל, לעומתו, מעולם לא סיכן את אמנותו במפגשים אלימים מסוג זה. דאורסי היה פרחח מפוקפק. כל מה שנותר ממורשתו הוא ווסט ואינספור טבעות. לעומת זאת, הגדולה של ברומל, אבי הלבוש המודרני, עדיין עמנו. עצוב שאדם בזבזן כל כך כמו ד'אורסי, שהחזיק בשלושת הנכסים ההכרחיים עבור הדנדי – גוף מרשים, חוש ליופי ואשראי, לא השיג דברים גדולים יותר. חלק ניכר מהתלבושת שלו היתה אקסצנטרית וראוותנית לשמה.
הוא קבע כל כך הרבה פגישות, שמפאת חוסר זמן נאלץ לעיתים להתלבש בחופזה. רק גאונותו אפשרה לו להופיע חסר פגמים, אבל היו פעמים שאפילו הגזרה המושלמת שלו לא יכלה עוד להסתיר רמזים של בחירות נמהרות. בהחלט, הוא התעלה על כולנו בכל מה שקשור לטיפוח הגוף. הוא אפילו חטא באמנויות היפות (כאילו האמנות שלו לא הספיקה!). העובדה שד'אורסי עסק בציור פורטרטים היא מביישת ובלתי נסלחת. חזונו האסתטי של הדנדי צריך להשאר בחדר המראות בלבד. מספר מצומצם של דיוקנים עצמיים הם המירב שהדנדי יכול להרשות לעצמו. העובדה שהפורטרטים של ד'אורסי – אפילו הפורטרט הנודע שצייר לדוכס מולינגטון – הם די חובבניים, הוא לא תירוץ מספיק. התהליך הארוך והמייגע שכרוך בציור הוא שמעורר חלחלה… ועוד לחשוב שכל המאמץ הזה הושקע עבור אדם שהוא לא אתה.

פעם חשבתי שאנוכיותו של הדנדי היא סמל לבדידות המשותפת לאמנים מכל התחומים. למעשה, דנדיזם היא האמנות הכי פחות אנוכית. אפשר להביט במוסיקאים – אך בלי תשלום, אי אפשר לשמוע אותם. רק אם תקנה ספר, תוכל לקרוא את כתבי המשוררים. גם ציירים מציגים את ציוריהם במקומות סגורים. רק הדנדי מציג את יצירתו לראווה בכל פעם שהוא יוצא מדלת ביתו. נסיכים ואיכרים גם יחד מוזמנים להביט ביצירות המופת שלו.

האופנה מתקדמת על ידי שינויים קלים שהוכתבו על ידי דנדי זה או אחר, והועתקו על ידי השאר. זוהי התקדמות מבוקרת. הדנדי הצעיר חייב לציית לחוקים מסויימים – שכן אם יפרוץ אותם בבת אחת, הרחוב יבוז לו ובצדק, על שפרע את מסורת אבותיו. חשוב שיבין – אופנה אינה עבדות שנכפת בידי ידים זרות. היא  חכמה שנוצרה ופותחה על ידי בני מינו, הדנדים, לאורך הדורות. דנדיזם טהור הוא שילוב של טמפרמנט אמנותי, גוף טוב וגבולות האופנה. בזכות הצייתנות שהוא מנחיל לאנשיו, הצבא הוא שהביא לנו כמעט את כל הדנדים הטובים ביותר, החל מאלכיביאדס ועד לקולונל ברבזן.
אפילו מר ברומל חייב משהו מהמוניטין שלו לרוח הצבאית. לכן, אב שמייעד את בנו להיות דנדי, יעשה נבונה אם ישלח אותו ראשית כל לצבא. שם ילמד אנושיות מהי. שהות זמנית באחד מבתי הספר הציבוריים מומלצת גם כן. האוניברסיטה היא המקום בו כדאי לעצור.

גם הדנדי, כמו כל אמן אחר, מסוכסך לעתים עם תקופתו, אשר גורמת לו להמשך אחר תקופות עתיקות. אני עצמו הלכתי לישון גאורגיאני וקמתי ויקטוריאני. בזמנים כאלה קיוויתי שאוכל למצוא במלתחה שלי תחפושות מתאימות. אך הדנדי הוא לפני הכל בנה האהוב של תקופתו, ועבודתו הטובה ביותר  חייבת להווצר בהשפעתה. הדנדי האמיתי חייב תמיד לאהוב את התלבושת בת זמנו.
דיברתי על קץ ההתקוממויות הפתאומיות באופנה, אך אני בספק אם אפילו התפתחות איטית ומדודה תקדם אותנו מעבר לקוד שחקק מר ברומל. ישנן שלוש סיבות להצלחתו של קוד הלבוש הברומלי.
הראשונה, אסתטית. להלביש את הגוף כדי שהיפה שבו יתגלה והגרוע יוסתר היתה תמיד המטרה של כל לבוש, אבל לפני המאה ה-19 המטרה הזו אף פעם לא הושגה. הרומאים הלכו רחוק מדי, עטופים בטוגות כבדות ומסורבלות, הבריטונים העתיקים לא הלכו רחוק מספיק, וכך היה בכל דור ודור, עד שבוקר אחד עמד מר ברומל מול המראה שלו והמציא את המכנס והז'קט הפשוט.
ויש גם סיבה חברתית לנצחון התלבושת הברומלית – הכלכלה. החומרה של ברומל, שדחתה מהגרדרובה שלה משי או קטיפה וכמעט את כל התכשיטים. וישנה לבסוף גם הסיבה הפסיכולוגית, המשפיעה מכולן, כנראה. האם התלבושת של ימינו, עם העידון והריחוק שלה, עם השילוב ההרמוני של שחור, לבן ואפור, אינה מציעה אופק מושלם לביטוי הרגשות המודרניים והמחשבה המודרנית? ההתאמה הזו, אפילו לבדה, תסביר את הנצחון. בואו נהיה שמחים על שיש לנו דרך הבעה קלה כל כך, ועם זאת כה מעודנת.

אני לא מכיר מומחה גדול יותר למלבושים מהאדם שאכנה  מר ל. וי. איני נוטה להערצת גיבורים, אך אני לא יכול לכתוב על חייו הפשוטים של זה ללא התלהבות. הוא לא הטריד את מוחו בחידות הצללים או עייף את נפשו בסגידה לאלים. אף אישה לא פצעה את ליבו, אף על פי שהוא הביט בריכוז לעיניהן של נשים רבות, תוך חיפוש, אני מניח, אחר דמותו המיניאטורית שם. גם מכנסיו המגוהצות לא התקמטו על ידי נענועו של ילד קטן ויקר על ברכיו. וכך, כשהגיע לגיל 70, מר ל.וי לא יודע אף אחת ממרירויות הזקנה – שולחן התמרוקים שלו נותר טהור כשולחן לחם הקודש. המלתחה שלו שקטה כמנזר. למר ל.וי הרבה תלמידים, גברים צעירים שנושאים אליו את עיניהם בכל הקשור לתלבושת, ובכל בוקר פוקדים את מעונו בכדי לצפות בתהליך המושלם בו הוא בוחר את מלבושיו. אני, שנהנה להעביר את רוב שעות היום במיטה, מוותר מדי פעם על שעות שינה כדי לפקוד את ביתו של ל.וי. אולי כדאי שאתאר בקצרה את חדריו והדרך בה הוא משתמש בהם. בחדר הראשון המאסטר ישן. הוא נקרא עלי די אחד העוזרים שלו בשעה שבע לחדר השני, שם הוא רוחץ, חופף ועושה מניקור ואז, לאט לאט, נעטף בחלוק רחצה לבן. בחדר השלישי מחכה ארוחת הבוקר שלו על שולחן קטן, בחברת מכתביו וכמה עיתונים. הוא שותה את השוקולט שלו בהנאה וקורא את כל מה שצריך לדעת. אז הוא מעשן סיגרייה, ומרשה להלך הרוח שלו, המושפע מהחדשות וממזג האוויר וממה לא, לפתח עצמו בעצלתיים לקראת היום החדש. בסוף התהליך, מצב רוחו קובע איזה צבע ואיזו גזרה ילבש. הוא מצלצל למשרת – "אלבש מעיל כזה, עניבה כזו, המכנסיים שלי יהיו מגוון זה או אחר, ותכשיט כזה או כזה ינצנץ מעניבתי". בדרך כלל בסביבות הצהריים הוא מגיע לחדר הרביעי, חדר הלבוש.

ההדיוט לא יכול לדמיין כמה מרשים הטקס שנערך שם. תוך כדי כתיבה, אני יכול להעלות בזכרוני את הסצינה המלאה – החדר, פשוט למדי, עם קירות הלימון וארונות העץ לבן, הדנדים הצעירים, ישובים על ספסל ארוך, מוקסמים, ובאמצע, פעם יושב פעם עומד, מתחבט מול מראה ארוכה, עם משרת בכל צד, מר ל. וי. ללא פזיזות, ללא היסוס. חדר הגרדרובה שלו הוא חדר שליו ורגוע. פרח לא מלבלב בצורה שקטה יותר.

לכל אורך חייו שמר – או משרתיו שמרו עבורו – יומן של מלבושים. הוא כולל כעת חמישים כרכים, כל אחד מכסה שנה של תלבושות. העמוד הראשון של כל כרך ביומנים מכיל את חתימתו של מר ל.וי ואת חתימות שני משרתיו, כל עמוד מוקדש ליום אחד בשנה. במרווחים שווים מתועדים שם גזרה וטקסטורה של חליפה, צבע של עניבה, צורה של תכשיט שנענד באותו היום. אף פרט לא נעדר. מרווח קבוע נשמר ל"הערות". אני זוכר שפעם אחד שאלתי את מר ל.וי, בהומור, מה הוא מתכנן ללבוש ביום הדין. "בחור צעיר", הוא השיב בפאתוס מהדהד, "אתה מבקש שאחשוף בפניך את מעמקי נשמתי. אם הייתי קדוש הייתי וודאי לובש חליפה בהירה, עם וסט לבן ופרח, אך איני קדוש, אדוני, איני קדוש… כנראה אלבש מכנס שחור, ואולי כחול כהה, בטוח שמעיל ארוך, מכופתר עד הסוף". אדון ל.וי המסכן! אני חושב שהוא לא צריך לפחד. אם יש גן עדן לנשמה, חייבים להיות גני עדן נוספים, שם ישכנו האינטלקט והגוף. בשני גני העדן הללו מר ל.וי יתקבל בכבוד.

בהחלט, מר ל.וי הוא אמן גדול, ועליונותו מצוייה בדרך בה התאים את לבושו למצב רוחו. אך התיאום הנהדר שבין מצב רוחו של הדנדי ללבושו לא מסתכם בהיותו של האחד צלו של האחר. בעבר, הייתי משוכנע שאצל הדנדי המושלם, התיאום הזה חייב להגיע לנקודה בה התלבושת עצמה תשתנה באופן אוטומטי עם כל שינוי ברגשותיו של הלובש. אלא שהרגשתי שהגעתי לנקודה בה שדות האמנות משלתבים בשדות המדע, ולא העזתי להמשיך לחקור הלאה. התיאוריה שלי גם לא היתה קלה להוכחה. חוץ מבמצבים של משברים רגשיים קיצוניים, התלבושת לא יכולה לחוש ולשנות את צורתה. וכאן ההתקדמות נעצרה, כי הדנדי המושלם, הברומל, המר ל.וי – לא יכול להרשות לעצמו להפגין רגש כל שהוא מחוץ לתחום אמנותו.

אך האלים היו טובים אלי. בוקר אחד לקראת סוף יולי האחרון, הם קבעו כי אעבור ברחוב "הלפ-מון" ואפגוש ידיד שיזמין אותי להצטרף אליו למועדון לצפות בתוצאות המירוצים בגוד-ווד. המועדון הזה מכיל רק חברים שמסורים למרוצים, כך כשנכנסו פנימה, חדר המלתחה הציג לנו שורות ארוכות של מיתלים ריקים, למעט אחד עליו הבהיק כובע. אף אחד, למעט הדנדי המכובד הלורד איקס, לא חובש תיתורת רחבה כל כך כמו שהיתה לכובע הזה. ידעתי שלורד איקס חייב להיות במועדון.
"אני מניח שהוא מתוח מדי בשביל ללכת למסלול", השיב חברי. "אומרים שהוא הימר על הכל במירוץ של היום".
כבודו אמנם היה שם, קודח ליד לוח התוצאות. ישבתי במרחק מה, מביט בו. שתי תוצאות הגיעו בתוך שעה, ובשניה מהן, ראיתי בפליאה את החולצה של הלורד מסמיקה לרגע ואז מחווירה. היבטתי שוב וראיתי שהמגפיים שלו איבדו מהברק. במבט קרוב יותר, מצאתי שיערות אפורות שהחלו מבצבצות על מעילו השחור. זה היה מחזה כואב אמנם, אך עבורי הוא היה גם מאוד מספק. בחדר המלתחה, כשהלכתי לקחת את הכובע והמקל שלי, מצאתי גם את הכובע רחב התיתורת. על המשטח הכחלחל קמטים קטנים ומיואשים החלו מתגלים.

רואן, 1896.