― מסעות, מסות, סגנון וספרים ―

הפוסט שחונך את "השמרן" הוא תרגום עברי (ומעט ערוך) למסתו הנודעת והנהדרת של מקס בירבוהם, "על גנדרנים וגנדרנים". מצורף לו ציור מאת הצייר המצטיין בן זמננו, רועי חפץ.
בירבוהם הוא אחד מאבותי הרוחניים – סופר, מאייר, קריין רדיו ודנדי בן סוף המאה ה-19, אשר הכריז כבר בגיל 24, מיד אחרי הוצאת ספרו הראשון, "כתביו של מקס ברבוהם" (בו הופיעה המסה הזו) על היותו כותב מיושן וארכאי, ועל פרישתו הקרובה לאיטליה. בירבוהם אמנם עזב את לונדון במהרה, ואת מרבית חייו העביר תוך הסתגרות עם אשתו האהובה בביתם בכפר בצפון איטליה. שם המשיך לכתוב, לאייר ולארח ידידים.
עניין המסה שלפנינו כפול – בחלק הראשון, מתאר בירבוהם את גדולתו של ג'ורג' "בו" ברומל, מי שנחשב לאבי הדנדים בתחילת המאה ה-19, ממציא החליפה המודרנית,  ומי שהלורד ביירון החשיב כאחד משלושת האנשים החשובים במאה ה-19 (יחד עם נפוליאון ועם ביירון עצמו, כמובן). גדולתו הנזירית של ברומל, אשר הגביל עצמו ללבישת שלושה צבעים בלבד (כחול, לבן ושחור) ולהופעה אשר לעין לא מיומנת עשויה להראות "בנאלית", מוצבת כאן כנגד השפעתו של דנדי אחר, הצרפתי ד'אורסי. אם ברומל נחשב לדנדי המוביל של תחילת המאה ה-19, דאורסי הוא ללא ספק הדנדי של אמצע המאה. כמו ברומל, גם דאורסי שלט בלונדון ביד רמה, אך הופעתו היתה היפוכה הגמור של האסתטיקה הברומלית – ד'אורסי הוא דנדי טווסי, מצועצע, חובב תיכשוט וצבע. ברומל וד'אורסי הם שני אבות הטיפוס האפשריים לכל דנדי שהופיע מאז – אוסקר ווילד, דיויד בואי ופרינס ינקו מד'אורסי, בירבוהם, ג'רוויס קוקר ופרוסט מברומל.
חלק ראשון זה מהנה ומעניין, אך למי שירצה להרחיב ידיעותיו בדבר הדנדי הראשון, רצוי שיקרא בספרו המפורסם של ברבי ד'אורוילי, "דנדיזם", או בביוגרפיה החדשה יחסית של איאן קלי אודות ה"בו". המשפט החשוב ביותר בחלק זה הוא הקביעה של בירבוהם כי הדנדי מוכרח לאהוב את הלבוש בן זמנו. הדנדי, אם כך, אינו אדם שחובש מגבעת והולך עם שעון כיס ושפם ארוך. אין להתבלבל בין אדם אקסצנטרי סתם לדנדי.
החלק השני של המסה הוא התכשיט האמיתי – בו, מתאר בירבוהם בפרוטרוט את סדר יומו של מכר גנדרן, מר ל. וי, ובכך מאפשר לנו הצצה, בזמן אמת, לאורח חייו של דנדי בריטי בן ה-fin de siecle.

(המשך…)