רשימות המסע של הרמן מלוויל מארץ ישראל. חלק ב'
הנה חלקו השני של התרגום שלי לרשימות המסע שערך הרמן מלוויל בארץ ישראל. בחלק הראשון, כזכור, שוטט ברחבי הארץ והתלונן על העזובה הלא מרשימה, חסרת ההדר. בחלק השני, מתואר בפירוט ביקורו המאכזב של מלוויל בכנסיית הקבר. שם, הוא כותב על הרגע האהוב עלי ברשימה כולה – זה הרגע שבו מלוויל מפסיק לחפש איזו חוויה אותנטית באטרקציות שמציעה העיר לצליין, ומתחיל להציץ אל האינטרקציות והדינאמיקות המעניינות שנוצרות בין האנשים – תיירים ומקומיים – סביבן. הוא כותב שם, אחרי תיאור מפורט של הכנסייה העלובה, כי למרות האכזבה נהג לחזור לכנסייה מדי יום, אך לא כדי להביט בקבר או במבנה, אלא כדי להביט, מהופנט, בזלזולם של השומרים הטורקיים בצליינים הנאיביים שחצו יבשות כדי להמשך לתוך מלכודת התיירים העגמומית. החלק השלישי והאחרון של רשימות מסעו, אותו אעלה בשבוע הבא, כולל את המשך שיטוטיו של מלוויל בירושלים, ואת מסקנותיו הסופיות מהביקור, לפני עזיבתו.
חלק ב' – ירושלים
כפר המצורעים – בתים משקיפים אל החומה – ציון. הגן שלהם הוא למעשה ערימת גללים. הם יושבים ליד השערים ומבקשים נדבה. היבבות. מתחמק מהם, מבוהל.
שמות רפאים – יהושפט, הינום וכו'.
מחשבות בויה דולורוזה – נשים מתנשפות תחת משאות כבדים, פניהם המלנכוליים של הגברים.
משוטט סביב הקברים – עד שמתחיל לחשוד, אולי גם אני אחוז דיבוק.
מגוון רב של קברים – עם מדרגות כמו לבימה וכו'. אבנים ליד קבר אבשלום. מצבות ליד קבר זכריה. כנסיית הקבר הקדוש. כיפה שבורה – מנורות אבן משוחות – מלוכלך – ריח מוזר, חריג – מערות – קאפלת מציאת הצלב. עולי רגל – דיבורים – דל מאוד – נחים במנזר הארמני – מרווח – עולי רגל.
נוף מגבעה של ציון – אבנים וחצץ פזורים לכל עבר, כאילו הושלכו מתוך עגלות.
הלב נחמץ מאדישות הטבע והאדם לכל מה שהופך את המקום הזה קדוש עבור הנוצרים. עשבים מכסים את הר ציון; זה לצד זה בשוויון נפש מופיעים צלי כנסיה ומסגד, ובהר הזיתים עולה השמש מדי בוקר, בחוסר עניין, מעל כנסיית העלייה.
החלק הדרום מזרחי של החומה. מסגד עומר – מקדש שלמה. הקיר של עומר מתנשא מעל אבניי היסודות של שלמה, עולה מעל זה שנושא אותו, סמל לדת המוסלמית, שבו זמנית דוחה בשאת נפש את הדת העמוקה יותר שהקדימה והוציאה אותה מתוכה. וכו'.
איזו תחושה, להיות מרומה בירושלים.
האיש הזקן מקונטיקט שמשוטט פה ומחלק חוברות מיסיונריות וכו' – הוא לא יודע את השפה – זה חסר תקווה – מגורי הרווק המזדקן שלו – הוא טען שהביטוי "הו, ירושלים!" הוא הוכחה לכך שירושלים היא משל וכו'.
וארדר קריסון מפילדלפיה – אמריקאי שהפך ליהודי – התגרש מאשתו הקודמת ונישא ליהודיה – עצוב.
הקשתות המשונות, מקווי המים וכו' שאתה נתקל בהם בירושלים – כל יום גיליתי משהו חדש.
סילואם – בריכה, גבעה, כפר. (כאן, בערוץ צר מתחיל עמק קדרון וכו'. כפר נפרס על טרסות של קברים שנחפרו אנכית מתוך מסלע) – אנשים מתגוררים בתוך הקברים – סידורי משק בית. משתמשים באחד הקברים כתנור. באחרים כאסם.
ביהושפט, מצבות קברי יהודים מונחות כאילו הוטלו ארצה אחרי פיצוץ במחצבה. הקברים כה עבים, זו מכלאה למתים. כל כך עתיק – את הכתובות העבריות אפשר להפריד רק בקושי מקימוטי האבן שייצר הזמן. אבנים חסרות צורה וכו'.
ראיתי כאן, זה לצד זה, את קברי אבשלון (כך במקור – יר"פ), זכריה וסט. ג'יימס. הם נחצבו מאבן בסגנון פטרה. הקבר של סט. ג'יימס הוא מרפסת אבן שצופה אל הערוץ – עמודים. – יהושפט, מציג שילובי אבנים שונות – אותיות גדולות שנחרטו על עמודים ונמחקו עם הזמן. – חור גדול בחזית – המון אבנים בתוך מערת הקבר (משא עגלות) גל אבנים מלפנים – זו התרומה המקוללת של עולי הרגל, אחד השעשועים המלנכולים של ירושלים. (לחפש בתנ"ך את האיזכור המקורי של הקבר). להיקבר מתחת לערימת אבנים היתה המורשת שלו. אבני הקבר מתפשטות לצלע ההר, כאילו כבר החל לקום לתחייה. ממרחק קשה להבחין בינן לבין אבן טבעית שפזורה בשפע מסביב. האבנים מטפסות עד אמצע הר הזיתים. מנגד, בית הקברות הטורקי, קרוב לחומות העיר וחוסם את קשתותיו הנעולות של שער יפה – גם היהודים וגם הטורקים הוזים דת אחרת מדתו של האיש שעלה לשמיים ליד הר הזיתים. העיר נצורה בידי צבא המתים. בתי קברות בכל מקום. (המשך…)
